מה תצעק אלי – קינה חדשה לימינו

מאז קוננתי חלפה שנה,

ושוב את עצמי אני מוצא,

יושב על הארץ עם ספר הקינה,

ולא בדיוק יודע מה אני רוצה.

הרגשה מעורפלת אצלי מתעוררת,

של אבילות ישנה וייאוש גם יחד,

כבר כל כך שנים שבארץ אחרת,

מושלך ונעזב אותו גוי אחד.

בישבי כך במחשבותי שקוע,

החלטתי שזהו זה,

היום אבקע את הרקיע,

עד שאתבשר במחזה.

מתי יגיע קץ הפלאות,

מתי יבא המשיח,

מתי האל יראנו נוראות,

והנשר אל ארצי יפריח.

עגתי עוגה כחוני המעגל,

ועל ראשי אפר מקלה,

ואמרתי מפה לא אזוז רגל,

עד שהמבשר אלי נגלה.

בכיתי ובכיתי ללא הרף,

עד כבכל הסיפורים,

חטפני תרדמה כדוב בחורף,

והנה כבבין הבתרים.

עלי נופלת חשיכה גדולה,

ואני מבין שזה מורה,

על היותינו בארצות הגולה,

נידחים כשה פזורה.

והנה, הנה בקצה האופק,

נקודת אור כשחר עולה,

זהו זה בלתי שום ספק,

הנה כבודו עלי נגלה.

הנקודה לאט לאט נהפכת,

לאור בהיר בשחקים,

ואלי היא מתקרבת והולכת,

ובפיה דברים מתוקים.

את אזני אני מטה לשמוע,

ממנה כל מילה ומילה,

אה, לכולם אוכל להודיע,

מתי כבר תהיה הגאולה.

והנה אני שומע אותה אומרת,

וקוראת במתיקות הטעמים,

דברי זאת התורה המוכרת,

לנו זה שנים וימים.

מאז עמדו בני ישראל,

על המים טרם נבקעו,

‘מה תצעק אלי דבר אל,

בני ישראל ויסעו’!

ואיקץ והנה חלום…

Rabbi Moshe Sternbuch Should Listen to His Mother…

From the English Parsha sheet, on Masei:

“Rav Sternbuch recalls how after World War II his mother was sure that Moshiach’s arrival was imminent. She refused to wear her best jewelry and nicest dress, stating that those were set aside for when Moshiach would come, and she waited for him every day.”

No, Mashiach didn’t, in fact, arrive then. But certainly Ms. Sternbuch’s realization Hashem was starting the process of redemption, after the blow of that Churban is correct.

Her son’s second-hand idea, that Jewry has merely left the “frying pan” of physical destruction in the Holocaust for “the fire” of even worse religious destruction (per גדול המחטיאו מן ההורגו), no more, makes a lot less sense.

And that’s without even going into the Torah sources (and knowing the past and present)…