Before Supporting New Legislation, STOP & THINK!

“There Oughta Be a Law!”

by Adam Allouba

You may not hear that precise expression every day, but you recognize the sentiment. It’s one that you probably feel yourself now and then: The government should do something to fix some problem or another. It may be something gravely serious or nothing more than a minor nuisance; it may be something that oughta be mandatory or oughta be illegal. But whatever it is, it needs to change and using the law is the way to change it.

“There oughta be a law” is not something you’re likely to hear coming out of the mouth of a libertarian, however, except as sarcasm. Most libertarians believe that government legislation leads to bad outcomes for all kinds of reasons, from warped incentives to unintended consequences. More fundamentally, libertarians are against government legislation because we believe that it is inherently wrong to initiate coercion against other human beings. Now, that is a decidedly minority view; most people believe the state should adopt rules that govern our conduct in order to (presumably) make the world a better place. So why the disagreement on such a basic question?

In my view, the reason that non-libertarians are so comfortable with government action is that they have not thought through what exactly it means to say, “There oughta be a law.” Of course, they know that it means that something should be mandatory or illegal—but they haven’t taken a step back to think about what exactly that means in practice.

So what does it mean to assert that government should do something? Let’s start at the beginning. The textbook definition of the state is an entity with a monopoly on the legitimate use of force (within its borders). It’s vital to understand that this is not some eccentric libertarian viewpoint—any introductory political science textbook will tell you the same thing. In practice, that means that if you violate the state’s rules, you get punished through force. Drive too fast? Get fined. Flunk a health inspection? Get shut down. Sell drugs? Get arrested.

Wait a minute, you might say. I see how being thrown in jail for selling drugs is using force, but shutting down a restaurant? That doesn’t seem like force. And a speeding ticket? Getting pulled over is inconvenient and no one likes paying up, but where’s the force there? In fact, having your property seized or your business shut down is a use of force. This can be made clear by thinking about what happens to people who don’t comply.

Imagine a simple scenario: You’re a business owner who buys and sells second-hand goods. One day someone enters your store with an old baby walker that’s been sitting in their basement for the past decade. Figuring someone might be interested, you take it off their hands. Unbeknownst to either of you, however, that walker has been banned since last it was used. And because it’s your unlucky day, later that afternoon, in walks an employee of Health Canada’s product safety division. “That’s illegal!” he says, pointing to the offending device. Thinking he should mind his own business, you ignore him and, when he insists, politely ask him to leave. Unfortunately for you, our hypothetical do-gooder is fully seized of his mission to protect the public. The next day, he informs his supervisor of your contraband. When the inspector comes through the door, you tell him that your mother used a walker with you, you used own with your kids, that he’s out of his mind and that he has until the count of 10 to get out before you get him out. Undeterred, our friend returns—this time, with police backup. At this point, your choice becomes clear: Either let the man onto your property to carry out his task, or risk finding yourself staring down the barrel of a gun. Kicking out a man with a clipboard is one thing, but trying to kick out a police officer is liable to get you shot dead.

“To say that ‘there oughta be a law’ is to say, ‘People should be compelled under threat of violence.’ It is to say that whatever the rule is, it should be applied not by persuasion but by compulsion.”

The point is this: Every rule and regulation adopted by the state is ultimately backed up by the threat of physical force—if necessary, deadly force. That’s not to say that public workers are aspiring Robocops. The vast majority of them are ordinary people who do a job like anyone else—except that theirs grants them the right to force other people to comply with their instructions. And while it may be unheard of for, say, a workplace safety inspector to call in a SWAT team so she can check a factory floor, that’s precisely because the threat of violence hovers over her as she goes about her day. After all, if the mob showed up at your door “asking” for their cut of the day’s profits, the interaction would probably unfold very cordially, since you know what would happen if you were to refuse. The same is true of anything the state does: As people know that there are serious consequences for refusing to comply, they do so cheerfully.

To say that “there oughta be a law” is to say, “People should be compelled under threat of violence.” It is to say that whatever the rule is, it should be applied not by persuasion but by compulsion. Anyone who fails to comply should be required to yield or else to face physical force and—if it comes to that—potentially lethal consequences. Walk through the scenario with any government edict and the penalty for stubbornly refusing to obey is ultimately the same. Whether it’s extracting fossil fuels from rocks, exchanging money for healthcare or broadcasting the wrong kind of music, a persistent, stubborn refusal to follow the rules will not just get you in trouble but will ultimately result in physical damage to your person, should you refuse to cooperate.

I don’t doubt that many people would still support all kinds of laws even if they fully understood that uniformed men brandishing firearms will be called in to enforce them if necessary. Some things are arguably worse than the threat of violence, and if you think that a rule is necessary to prevent starvation or disease or societal collapse, it’s entirely reasonable to insist that it should be enforced at the barrel of a gun. But how many laws and regulations even purport to have so critical a purpose? How many are supported merely on the grounds that there is some nuisance or inconvenience that should be done away with? Put in these terms, is it right that the state mandate the colour of one’s home? Should it prevent you from accessing a Wi-Fi network? What about fixing the price of books, the hue of margarine, the layout of your keyboard, the type of bulb in your socket or how you open your bathroom door?

It’s doubtful that people would support anywhere near as large a government as they do now if they fully appreciated the implications of every law that the government adopts. And instead of casually calling for legislation to fix almost every difficulty in existence, they would be much more likely to see it as a last resort—one to be used only when there seems to be no other way to solve a major problem that simply cannot be allowed to continue. It is a very grave thing indeed to say that people should be compelled under threat of physical force to behave in a certain manner, and there should be an extremely demanding burden of proof on those who argue for such a thing, every time they argue for it.

So the next time you find yourself tempted to say, “There oughta be a law,” ask yourself whether you really mean it. Is this something that really merits the use of force? Should someone who doesn’t behave in the manner you like really be coerced into doing as you say? Or it is best to address the problem through education, persuasion, or plain and simple tolerance of one another? I’m not a pacifist through and through, but I prefer to live in a world with as little violence—actual or threatened—as humanly possible. And I suspect that, when they think about it, that’s a sentiment that most people can agree with.

From Le Québécois Libre, here.

אמר ר’ כהנא, חציף עלי מאן דמצלי בבקתא

(ברכות ל”ד ב’.)

תוספות שם:

וא”ת הכתיב ויצא יצחק לשוח בשדה, י”ל דהתם מיירי בהר המוריה כדאמרי’ בפסחים פרק האשה לא כיצחק שקראו שדה וכו’. א”נ, בקתא דהכא מיירי בבקעה במקום שרגילין שם בני אדם לעבור והולכי דרכים.

וק”ל, מאי שנא הר המוריה?

קדושים תהיו כי קדוש אני ד’ אלהיכם: המחקר האנתרופולוגי שהודחק

הקשר בין ריסון מיני להתפתחות החברה

המחקר שלא סיפרו לכם עליו: אחרי שבחן עשרות תרבויות מההיסטוריה, הגיע החוקר ד”ר ג’וזף דניאל אנווין למסקנה כי קיים קשר ישיר בין ריסון מיני להתפתחות תרבות בחברה, בעבר וגם בהווה

רקפת תבור | 14 באוגוסט 2019

בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, בתקופה שבה זיגמונד פרויד עורר דיון בעולם הפסיכולוגיה לגבי השלכותיו המכריעות של דיכוי היצר המיני, האתנולוג הבריטי ד”ר ג’וזף דניאל אנווין (Unwin) ערך בתחומו מחקר דומה. אנווין, שחקר והשווה אמונות ומנהגים של תרבויות שונות לאורך ההיסטוריה, שאל את עצמו האם ההיסטוריה האנושית יכולה ללמד אותנו משהו לגבי השפעות הריסון המיני. אותה שאלה הובילה אותו למסע המחקר של חייו.

בספר שפרסם (Sex And Culture, 1934) על מחקרו הממושך, הוא כותב שאחרי שחקר 80 קבוצות אתניות לאורך 5,000 שנות היסטוריה אנושית, הוא גילה דפוס החוזר על עצמו: ככל שקבוצה אתנית שמרנית יותר מבחינה מינית, כך היא מגיעה לרמת התפתחות גבוהה יותר. כלומר, חברי הקבוצה יכולים להפנות אנרגיה רבה יותר לפיתוח התרבות והציוויליזציה.

הדפוס הזה, מסביר ד”ר אנווין, מאפיין את מסלולן של מגוון תרבויות מתקדמות. בראשית דרכן הן פשוטות יחסית, בעלות חופש מיני רב. ככל שהן מתפתחות, יחד עם רמתן התרבותית המשתכללת, מתחזקים גם כללי המוסר ועמם גובר גם הריסון המיני. אז ההתפתחות התרבותית מואצת אפילו יותר, אבל עד לנקודת שיא מסוימת, בה תפיסת העולם פונה דווקא לכיוון רציונליסטי. שלב זה מלווה בחופש רב יותר הכולל גם חופש מיני.

ד”ר אנווין טוען שהחל מאותה נקודת שיא העניינים ממשיכים ל”התפתח”, רק שכעת כלפי מטה. תוך מספר דורות הקבוצה מאבדת מהלכידות שלה ומתחילה להתדרדר ובסופו של דבר גם מאבדת את כוחה. אנווין מתאר את השלב הזה כנקודת “אל-חזור”.

היום חוקרים מתעניינים עוד ועוד בניתוח של האתנולוג ותוהים האם מסקנותיו הנוקבות משמשות כנורת אזהרה ויכולות להעיד משהו על העתיד של החברה שלנו. פרופ’ דניאל ז’נוסיק מאוניברסיטת קולומביה הבין-לאומית שבדרום קרולינה הוא אחד מהם. במאמרו (Janosik, 2012) הוא מנתח את מסקנותיו של ד”ר אנווין ומזהיר שהן רלוונטיות מאוד למצבה הנוכחי של התרבות המערבית ובמיוחד לחברה האמריקנית.

מערכות חוקים עתיקות

ד”ר אנווין נולד בשנת 1895 וגדל בעיירה הברהיל (Haverhill) שבמזרח אנגליה, לא רחוק מקיימברידג’. בגיל 19, כשאמור היה להתחיל את לימודיו באוניברסיטת אוקספורד, פרצה מלחמת העולם הראשונה והוא גויס בתור שריונר ונפצע פעמיים. בסיום המלחמה הוא עסק במסחר שהוביל אותו להתגורר באפריקה. רק בשנת 1924 חזר לבריטניה וב-1928 החל במחקר עצמאי. המחקר היה כרטיס הכניסה שלו לאוניברסיטת קיימברידג’ הבריטית כתלמיד דוקטורנט.

בתחילת דרכו המחקרית התעניין אנווין במערכות חוקים קדומות העוסקות בכללים אתיים-חברתיים, בהן “חוקי אור נאמו” השומריים שאפיינו את התרבות השומרית העתיקה (נכתבו לפני כ-4,000 שנה); חוקי חמורבי מממלכת בבל (סביבות 1754 לפנה”ס) ומערכת החוקים החיתית (1500-1650 לפנה”ס). ממערכות חוקים אלו הוא קיבל רושם מסוים לגבי כללי המוסר שהיו נהוגים בתרבויות העתיקות.

מנקודת מוצא זו הוא צלל לקורותיהן של תרבויות מפותחות כמו התרבות ההלניסטית והתרבות הרומית. שם נתקל בהתאמה מפתיעה בין רמת הריסון המיני בחברה מסוימת לבין ההתפתחות התרבותית שלה.

אנווין הסתקרן אם ההתאמה הזאת קיימת גם בתרבויות אחרות והחל להעמיק בקורותיהן של מגוון קבוצות אתניות באזורים מרוחקים בעולם כמו באיי האוקיאנוס השקט, באפריקה, בצפון הודו ועוד. המחקר התבסס על נתונים קיימים שאסף מהספרות האנתרופולוגית ובמרכזו עמדו שתי שאלות מרכזיות. הראשונה: מהי דרגת החופש המיני שהייתה מקובלת בקרב קבוצה מסוימת – האם בקרב צעיריה הרווקים היו מקובלים יחסי מין חופשיים? או לחילופין, האם הקבוצה דגלה בחיים מונוגמיים מוחלטים בהם יחסי מין מותרים רק בתוך מסגרת הנישואים? והשאלה השנייה: מה הייתה רמת ההתפתחות התרבותית של אותה קבוצה – אילו סוגי אמונות דתיות היא גיבשה? האם פיתחה מקומות סגידה ועד כמה מורכבים הם היו? והאם היה בה מסחר, תרבות פנאי, בנייה והתרחבות (כיבוש ארצות אחרות)?

בתור דוקטורנט בקיימברידג’, הוא החל לבחון 21 קבוצות אתניות ממגוון אזורים בעולם: פולינזיה, סיביר, צפון מזרח הודו, אפריקה ועוד. כיוון שכל 21 הקבוצות האלו לא הצליחו לפתח תרבות מתקדמת מספיק כמו זו של יוון ורומא, אלא נמצאו בשלבים התחלתיים של התפתחות תרבותית, מדד אנווין את התרבות שלהן לפי רמת המורכבות של מערכת האמונה שלהן.

אנווין דירג כל קבוצה על פי שני סולמות בני ארבע רמות. מצד אחד, בסוגיית הריסון המיני הסולם נע מרמת ריסון מיני נמוכה ביותר לרמת ריסון מיני מוחלטת. הדירוג השני, לגבי רמת ההתפתחות התרבותית, נע בין אמונות פשוטות יחסית ונטולות מקומות פולחן ועד קבוצות המנהלות מקדשים גדולים ובהם אנשי כהונה.

תושבי האי טאנה (Tanna), למשל, השוכן באזור איי מלנזיה מצפון מזרח לאוסטרליה, מציגים רמת התפתחות תרבותית בסיסית למדי. הם מאמינים שכוחות עלומים, המנהלים את המתרחש בעולם, אגורים באבנים מסוימות. כך, מי שבבעלותו אבן מיוחדת יכול להשפיע על הצלחתם של הגידולים החקלאיים, ואדם שברשותו אבן אחרת יכול להשפיע על מזג האוויר. אין לתושבי האי מקדשים והם גם אינם נוהגים לערוך טקסים מיוחדים כשהם נפרדים ממתיהם. בה בעת, רמת הריסון המיני בקרב תושבי האי נמוכה למדי. במיוחד הצעירים, הרווקים משני המינים, חופשיים לקיים יחסים מיניים כאוות נפשם, גם בימים בהם הם כבר מאורסים למישהו. לכן הם דורגו במחקרו של אנווין ברמה הנמוכה ביותר, בשתי הקטגוריות.

כשאנווין בחן את מנהגיהם ואת אמונותיהם של תושבי האי “בריטניה החדשה”, השוכן ממערב לאי טאנה, בסמוך לפפואה גינאה החדשה, הוא מצא שם רמת התפתחות תרבותית גבוהה מעט יותר. התושבים האמינו שהכוחות המנהלים את הטבע לא שוכנים באבנים מסוימות אלא עומדים לרשותם של מספר אנשים בעלי כוחות קסם מיוחדים. קוסמים אלו יכולים לעזור בריפוי מגפות או בהשפעה ישירה על מזג האוויר. תושבי האי לא החזיקו במקדשים כלשהם, אבל הם נהגו להקריב קורבנות למתים כדי לרצות אותם, לפחות בימים הראשונים שלאחר המוות, מתוך כוונה להרחיק את רוח המת. מבחינת רמת הריסון המיני, ב”בריטניה החדשה” מי שהחליט על הנישואים היו ההורים, אך בתיאום עם בני הזוג ובהסכמתם. ומרגע שהוסכם השידוך כבר הוגבל החופש המיני של בני הזוג. מאותו שלב הם נדרשו לשמור אמונים זה לזו. את תושבי בריטניה החדשה דירג אנווין ברמת המורכבות השנייה בסולם המדד שלו, בשתי הסוגיות שבחן.

באיי שלמה, השוכנים מצפון מערב לאי טאנה, מצא אנווין רמת מורכבות גדולה יותר. בהתאם לאמונתם של בני האי, הכוחות העלומים המשפיעים על המתרחש בעולם כבר אינם שוכנים באבנים או בידיהם של קוסמים, אלא נמצאים ברשותן של רוחות המתים. לכל רוח מוקצה אדם חי המסוגל לפנות אליה ולתקשר איתה, כך שעם הזמן גם לאותו אדם מיוחסות סגולות ייחודיות. הוא אחראי גם לרצות את הרוח ובמקרים מסוימים, למשל כשמישהו סובל ממחלה, לפנות אליה ולבקש את עזרתה. אם הוא מת בעצמו, מקפידים תושבי איי שלמה לרצות את רוחו בטקסים ייחודיים. גם שרידים ממנו נשמרים במקום מקודש יחסית – סוג של מקדש קטן המוגן בקירות ובמרכזו מזבח.

כשאנווין חזר לשאלתו השנייה, לגבי רמת הריסון המיני, הוא גילה שבאיי שלמה העניינים כבר היו מוסדרים יותר. כשנער מגיע לגיל 12-14 ההורים דואגים לו לשידוך, במקרים רבים אפילו בלי שבני הזוג העתידיים נפגשים זה עם זו. ומרגע שהם מאורסים נאסרת עליהם כל פעילות מינית עד ליום החתונה. מעניין שלפני האירוסין, אין הקפדה גורפת כזו ובשלב זה הצעירים עדיין חופשיים לקיים יחסים מיניים כאוות נפשם. כך, בשני סולמות הדירוג של אנווין, תושבי איי שלמה סווגו ברמה השלישית (מתוך ארבע).

את רמת ההתפתחות הגבוהה ביותר באזור מלנזיה, מצא אנווין באיי פיג’י, השוכנים ממזרח לאי טאנה. מבחינת הפולחן, מעבר לרוחותיהם של הקרובים שנפטרו, התייחסו תושבי פיג’י גם לכוחות עוצמתיים יותר – רוחותיהם של האבות המייסדים של השבט. אלו נזכרו למשך דורות רבים ואף הוקמו עבורם מקדשים גדולים. בכל כפר נבנה מקדש כזה ולכל אב קדמון הייתה קבוצת כוהנים משלו – אלו המסוגלים לתקשר עם רוחו, להתייעץ איתה, לרצות אותה ולבקש ממנה גשם, רפואה או כל דבר מסוג זה.

מבחינת ריסון מיני גילה אנווין בפיג’י עליית מדרגה. כחלק מעסקת השידוכים, נבחנה הכלה כדי להבטיח שהיא אכן בתולה. מבחן שכבר דרש ריסון מיני גורף עד לנישואים, לפחות בקרב הבנות. כך, תושבי איי פיג’י סווגו בשני הקריטריונים ברמה הגבוהה ביותר.

כבר בחלקו הראשון של המחקר, שהקיף 21 קבוצות אתניות, החלה לעלות על פני השטח חוקיות מסוימת. אנווין גילה שכשהוא מסווג את הקבוצות השונות בהתאם לשני הסולמות שהגדיר, מתגלה התאמה מסוימת בין שתי החלוקות – התפתחות תרבותית גבוהה מלווה גם בריסון מיני מוקפד. אבל הוא הבין שכדי לרדת לעומקם של התהליכים, למשל להבין את הנסיבתיות שעומדת מאחורי התהליכים האלו, יידרש מדגם רחב הרבה יותר.

כאן נתקל אנווין בבעיה. הוא לא הצליח להשיג נתונים בסיסיים שנדרשו לגבי קבוצות אתניות רבות שעניינו אותו ולכן נאלץ לוותר על רבות מהן בהן האבוריג’ינים שבאוסטרליה; בני עמי הבנטו הפזורים בחלקיה הדרומיים של אפריקה; וגם מגוון קבוצות מהעמים הילידים של אמריקה. אפילו התרבות היהודית, לה הוא קרא “ישראלית”, לא נכללה במדגם כיוון שחסרו לו נתונים מסודרים לגבי הכרונולוגיה שהובילה להתפתחותה הראשונית. עם זאת, הוא ציין בספרו שהתפתחות הדת היהודית חריגה בהשוואה לקבוצות אחרות שבחן, כי האמונה באל עליון הופיעה מיד, בלי להתפתח הדרגתית מאמונה ברוחות.

כך, בשנים הבאות הוא הוסיף למדגם 59 קבוצות אתניות שלא הצליחו לפתח רמת תרבות גבוהה וגם אותן הוא סיווג באותו אופן – בשני סולמות שונים בני ארבע דרגות. בסופו של דבר, כשהשווה את הנתונים הוא גילה התאמה כמעט מושלמת. כשכל קבוצה אתנית מבין ה-80 דורגה בשני הקריטריונים השונים התברר כמעט בכל המקרים שרמת ההתפתחות התרבותית אליה הגיעה הקבוצה האתנית תואמת במידה רבה לרמת הריסון המיני הנהוגה בה.

מחזור החיים של תרבות מפותחת

אנווין לא הסתפק רק בקבוצות אתניות קטנות, אלא בחן גם כמה מהתרבויות הגדולות בהיסטוריה האנושית – שומר, בבל, יוון, רומא, אנגלו-סקסים ואנגליה. במקרה שלהן הוא בחן אותן גם על פי ציר הזמן. כלומר, הוא בחן את תהליכי ההתפתחות שעברו החברות לאורך השנים. כך הוא גילה דינמיקה החוזרת על עצמה – בכל אחת מהתרבויות הגדולות הופיעו שלבים שונים של התפתחות.

יוון העתיקה, למשל, מאופיינת בשלוש תקופות שונות שכל אחת מהן הובלה על ידי קבוצה נפרדת: הראשונה היא התקופה הארכאית שראשיתה במאה ה-8 לפנה”ס. אחריה התקופה הקלאסית שהחלה עם פריחתה של אתונה במאה ה-5 לפנה”ס. ולאחריה התפתחה התקופה ההלניסטית. בכל אחת מהתקופות האלו הבחין אנווין בדפוס שחזר על עצמו: התקופה נפתחה בהתפתחות מואצת תרבותית, כלכלית, חברתית וכו’ שלוותה גם בשמרנות מינית – הקפדה מדוקדקת על שיגרה מונוגמית בה יחסי מין מתקיימים בתוך מסגרת הנישואים בלבד. אך בכל אחת מאותן שלוש תקופות גדולות הופיעה מאוחר יותר דעיכה של התרבות ועמה גם מגמה של ליברליות והגברת החופש, בין היתר גם החופש המיני.

כך למשל במאה ה-8 לפנה”ס יוון הארכאית ביססה מרכזים תרבותיים וכלכליים חשובים במילטוס (עיר יוונית במערב טורקיה של ימינו) ובסיציליה. תאלס איש מילטוס, הנחשב לפילוסוף המוכר הראשון במערב, הוא ממייצגיה הבולטים. עד לתקופתו הקפידו היוונים על חיים מונוגמיים. אך מאוחר יותר, לקראת סוף המאה ה-6 לפנה”ס, ההקפדות האלו במילטוס ובסיציליה התרופפו כשהחשיבה הרציונליסטית החלה לצבור תאוצה באותם אזורים. מעט אחר כך יוון הארכאית דעכה ואיבדה מכוחה – מרכזה של התרבות היוונית עבר לערי מדינה (פוליס) ביוון עצמה.

כך, החל מהמאה ה-5 לפנה”ס החלה התקופה הקלאסית, שבראשית ימיה מרכזה הפוליטי שכן בפוליס אתונה. באותם ימים הקפידו תושבי אתונה לשמור על מונוגמיה מוחלטת. אך לקראת סוף המאה ההקפדה החלה להתרופף. החלו להופיע פילגשים והגירושים הפכו עוד ועוד לנפוצים. בהמשך גם הומוסקסואליות הייתה לנפוצה ואף פדופיליה. כפי שהבחין אנווין, מעט אחר כך החלה אתונה להיחלש ולאבד מכוחה עד שבתחילת המאה ה-4 לפנה”ס היא איבדה את ההגמוניה שלה לטובת ספרטה שבדרום חצי האי, שנודעה באותן שנים בקפדנות שלה.

אנווין בחן גם את קורותיה של בבל הקדומה. ראשיתה בסביבות 1894 לפנה”ס – אז נוסדה השושלת הבבלית הראשונה. באותם ימים החברה הבבלית הייתה שמרנית יחסית. הונהגה בה מונוגמיה מוחלטת. הנישואים נקבעו על ידי ההורים ונמשכו לאורך כל החיים (לא הייתה אפשרות להתגרש). באותה תקופה המסחר זכה לצמיחה גדולה ומקדשים הוקמו, שוקמו והורחבו. גם השפעתה של בבל הלכה והתפשטה לעילם שבדרום ועד לחופי סוריה של ימינו מצפון מערב.

אולם כל זה החל להשתנות ככל שנקפו השנים. החוקים שפרסם חמורבי בשנת 1754 לפנה”ס כבר תיארו חברה מתירנית יותר. באותם ימים הצעירים בחרו בעצמם את בני/בנות זוגם ואפשרות של גירושים הייתה רווחת ומקובלת. זמן קצר לאחר מותו של חמורבי, בתקופת שלטונו של בנו שמשו-אילונה, סבלה הממלכה ממרידות רבות ונאלצה להצטמצם בשטחה.

כשאנווין בחן את התרבות האנגלית בה גדל וחי הוא ראה תהליכים דומים. במאה ה-16, עם ייסוד הכנסייה האנגליקנית, הונהג ריסון מיני חמור. אמנם הכניסה האנגליקנית נוסדה במיוחד כדי לאפשר את גירושיו של המלך הנרי ה-8, אך לשאר הציבור היה כמעט בלתי אפשרי להתגרש באותן שנים. ומלכתחילה מי שהחליט על השידוך היו ההורים. בה בעת, החל מהמאה ה-16 החלה אנגליה לבסס את האימפריה שלה. היא הקימה מושבות באזורים רבים בעולם וביססה רשת מסחר עולמית.

אבל עם השנים כל זה שינה כיוון. במהלך המאה ה-19, למשל, הנישואים כבר נערכו בהסכמת בני הזוג וגם הגירושים התחילו להיות אפשריים, כשהסמכות לאשר אותם עברה מהכנסייה לבתי הדין האזרחיים. מאוחר יותר, בתחילת המאה ה-20 הופיעו גם יחסים מחוץ לנישואים. אנווין, שפרסם את ספרו ב-1934, הביע כבר אז את חששותיו מעתידה של האימפריה, שבעקבות מלחמת העולם השנייה אכן הצטמצמה במידה ניכרת. בשנים 1956-1945 מספר התושבים שעליהם שלטה בריטניה, מחוץ לשטחי הממלכה המאוחדת, צנח מ-500 מיליון ל-5 מיליון בלבד.

“בעבר, תרבויות שונות עלו באזורים שונים של העולם, שגשגו מאוד ובהמשך דעכו. בכל מקרה כזה אותה חברה התחילה את גדולתה ההיסטורית במצב של מונוגמיה מוחלטת, דבר שהוביל לאנרגיה תרבותית עצומה כל עוד היא שימרה את הכללים המחמירים שלה. מאוחר יותר אותה תרבות הרפתה לאחר שגדל דור חדש שהביא עמו מגמות פחות קפדניות”, כתב ד”ר אנווין בספרו.

האם הריסון המיני הוא זה שמספק לחברה את הכוח לצמוח ולהתפתח? אנווין עונה על כך באמצעות התיאוריה של פרויד. פרויד השתמש במושג “סובלימציה” בפסיכואנליזה שלו כדי לתאר מיתון של רגשות ודחפים גסים והפנייתם לכיוונים חיוביים ורצויים מבחינה תרבותית או חברתית. אמנם במקרים קיצוניים דיכוי היצר המיני עלול להוביל לתופעות פתולוגיות כמו היסטריה או דיכאון, אבל במקרים אחרים תהליך הסובלימציה מאפשר לאדם לנתב את האנרגיות המרוסנות שלו לערוצים חיוביים, כאלו המוערכים על ידי החברה. כך, לטענתו של אנווין, לרשותם של בני התרבות השמרנית עומדים משאבים אנרגטיים גדולים יותר. “ככל שלמדתי יותר על הקבוצות ההיסטוריות האלו השתכנעתי שהעובדות יכולות לתמוך בתיאוריות הפסיכולוגיות”, הוא מציין בהקדמה לספרו.

אם הריסון המיני הוא אכן הכוח המניע מאחורי מרבית התרבויות בעולם, אנווין מצביע על תופעה מעוררת דאגה. לדבריו, דורות ספורים לאחר שתרבות מסוימת פונה לנורמות מתירניות היא מאבדת מכוחה המניע וכוחה הולך ודועך. אנווין עצמו לא הספיק לראות לאן התרבות המערבית ממשיכה להתפתח. הוא הלך לעולמו ב-1936 במהלך ניתוח, כשנתיים בלבד לאחר שפרסם את ספרו הנבואי.

מאתר אפוק טיימס, כאן.