ראש בית מדרש להלכה בהתיישבות חקלאית ואחד מרבני ‘דגל התורה’, הגאון רבי יוסף אפרתי, יוצא הבוקר (שלישי) להגנתו של חבר הכנסת מקלב, בנוגע ל’נטיעות ההצלה’ של הליכוד בנגב.
כזכור, מקלב תקף בחריפות את מפלגת הליכוד שערכו נטיעות בנגב – בעיצומה של שנת השמיטה. מנגד, היו שטענו, כי מרן החזו”א, היה מתיר את הנטיעות.
במכתב שפרסם הרב אפרתי נכתב, “הנני לחזק את ידך על דבר מחאתך אודות “נטיעות ההצלה” שבקשו לבצע בנגב בשנת השמיטה. והדברים פשוטים שגם נטיעות לצורך חשוב, אפילו לצורך מניעת השתלטות נכרים על קרקעות – אין להתיר’ כותב הרב אפרתי לח”כ מקלב ותוקף את חוסר המשילות בדרום – ‘במקום שהשלטון יעשה את המינימום הנדרש ממנו, לסייר בשטחים, לוודא ולדאוג שלא משתלטים עליהם, השלטון עצמו מבקש להשתמש בהיתר עבודה בשביעית משום היתר ארנונא”.
“אלא על של עתה באתי”, הסביר הגר”י אפרתי, “בעקבות מי שכתב לך “גם רבינו החזו”א התיר כגון דא”, ועל כן לתקן טעות זו נסביר את הדברים בקצרה. אי אפשר לדמות לנדון שהיה לפני מרן החזו”א בישוב “מחנה ישראל”, כאשר היה פחד כי בהעדר חרישה ישתלטו נכרים על אדמות המושב, שהרי שם היה מדובר בחשש השתלטות קרקעות, כאשר שלטונות הגוים שהיו בארץ ודאי שלא יתמכו בהחזרת הקרקע לידי הישוב “מחנה ישראל”. לעומת זאת במקרים שלפנינו כל מה שצריך לעשות לשימור הקרקע הוא רק לפקח במשך השנה באופן רציף ולמנוע פלישה כחוק”.
הרב אפרתי מוסיף: “מכל מקום היו גופים שביצעו נטיעות כאלה בתואנה של ישוב ארץ ישראל. ברור לנו שמבחינה הלכתית אין לבצע נטיעות בארץ ישראל בתואנה של ישוב ארץ ישראל, ומה שצריך זה לשמר את אדמות מפלישה בשנת השמיטה, ולהכפיל את כמות הנטיעות בג’ תשרי תשפ”ג”.
הרב אפרתי אף סיפר, כי “המצב שהיה בישוב “מחנה ישראל” מתואר בכמה מכתבים של מרן החזו”א למרן האחיעזר. מרן החזו”א כותב: “מחנה ישראל” אי אפשר להם להתקיים במקומם בשביעית, כי אין להם די מים לגדל ירק, וגם אין בסביבותם פרדסים להשׂתכר בעבודת הפרדס, ויוכרחו לנוד ממקומם, וירשו זרים נחלתם”. ובמכתב נוסף (שם): “אמנם “מחנה ישראל” אין פרדסים בסביבתם והם תמוכים על יבול השדה, וגורלם קשה בשביעית, ואם הם לא ישמרו שביעית יאמרו האומרים: האח! ולזה אנו מקוים. ולמען הכריז לפני כל באי עולם כי תורתנו נצחית וכל דברי המלעיגים עלינו הבל, עלינו להתחזק על שלימות החזית באגודת ישראל לשמירת שביעית, ואשר שמירתה היא דחיפה עצומה לקיום התורה כולה”.
“בעיצומה של שנת השמיטה פנו המתיישבים לשאול את מרן החזו”א אודות ביצוע מלאכת חרישה, שתמנע השגת גבולם ע”י הנכרים. וזה הכתב אשר נתן החזו”א בידם; “השטחים הגובלים עם האינם יהודים ושכבר ניסו השכנים להשיג גבולם, ושהדבר מביא לידי פגישות מסוכנות, ושאפשר למנוע הדבר בחרישה לחוד, ושהחרישה הזאת לא תועיל לזריעה במוצאי שביעית, קרוב הדבר שמצב זה חשיב כאונס ארנונא”.
“וכאמור”, מוסיף הרב אפרתי, “מרן החזו”א התיר רק מלאכת חרישה, ורק כאשר החרישה לא תועיל לזריעה שתיזרע בשדה זו במוצאי שביעית, ורק באותם שטחים הגובלים עם האינם יהודים שבהם יש חשש נוסף שנסיונות המתיישבים למנוע השגת גבול ע”י הנכרים “הדבר מביא לידי פגישות מסוכנות” – סרך פיקוח נפש, ולכן לדעתו קרוב הדבר שמצב זה נחשב כאונס ארנונא. ובשביעית (סי’ יח סק”ד) כתב לבאר היתר ארנונא “התם אניסי טפי ע”י המלכות וקרוב הדבר לפיקוח נפשות ע”י עניות וגביית ארנוניות”. בפתק נוסף שנתן בידם חוזר מרן החזו”א וכותב ב’ דברים. האחד, שמניעת החרישה תביא שלא יוכלו לזרוע בשדה זו בשמינית “ואז יוכרחו לעזוב את המושבה כולה, ויבואו עליה זרים חס ושלום”. והשני, שהחרישה שיחרשו לא תהא בה תועלת חקלאית לצורך זריעה, ולאחר מכן מפרט החזו”א כיצד לבצע את החרישה, כשהוא מבקש לנצל כל שינוי אפשרי בחרישה שלא תהא חרישה רגילה”.
“ובכן, הנידון וההיתר של החזו”א אינו בספק, כי המדובר הוא בחשש קיים של השתלטות נכרים, כאשר אם הנכרים יזרעו את השדות הרי ודאי שהשלטון המנדטורי לא יפעל להשיב את השטח, וכמו שכותב החזו”א (במכתב הנ”ל) שאם לא יספיקו המתיישבים למחות והנכרי יזרע, אז ודאי שיזכה בקרקע. וכמו שכותב האחיעזר (אגרות ר’ חיים עוזר, ח”ב, מכתב תתח): “כי אם ישאירו שדה בור יעלו זרים וינחלום, וכפי חוק השורר אי אפשר לעכבם מלחרוש שדה בור, ואח”כ יהיה קשה להוציא מידם”. ויצוין בזה, כי לפני מספר חדשים פורסם מכתב שלא היה ידוע ממרן החזו”א (וכפי הנראה הוא המכתב הראשון שכתב לאחיעזר בענין זה), שם הוא מציין כי אם אנשי “מחנה ישראל” יוכרחו לעזוב את המקום בשנת שמיטה, יעלו הנכרים וינחלום, “וכפי חוק השורר אי אפשר לעכבם מלחרוש שדה בור, ואחרי כן קשה להוציא מידם”.
“לסיכום, מרן החזו”א לא התיר אלא חרישה, ורק במקום שההעדר ביצועה היה מביא השתלטות הנכרים על אדמת הישוב. ובירור הדברים מעלה כי מלבד שמרן החזו”א לא התיר אלא חרישה, הרי בנידון דידן אין בכלל היתר של ארנונא, החזו”א כתב בכמה מכתבים בענין “מחנה ישראל” כי היתר ארנונא הוא נטילת הקרקעות מן היהודים ע”י השלטון, וכך היה ב”מחנה ישראל”, איבוד אדמותיהם מכח זריעת הנכרים, והמלכות ודאי לא תבוא לסייעתם לשמור על אדמותיהם”.
“אבל היום”, כותב הרב אפרתי לקראת סיום, “המדובר הוא באדמות השלטון, ובמקום שהשלטון יעשה את המינימום הנדרש ממנו, לסייר בשטחים, לוודא ולדאוג שלא משתלטים עליהם, השלטון עצמו מבקש להשתמש בהיתר עבודה בשביעית משום היתר ארנונא, והיתר כזה לא קיים. (משל למה הדבר דומה, לאדם שזקוק לאכול בשבת קודש, ובהגיע שבת במקום לאכול אוכל המותר, הוא מבשל בשבת, בטענה שבההעדר אכילה הוא עשוי להגיע למצב של פיקוח נפש, ומה היינו משיבים לו? אפילו אם לא הכנת אוכל, תוכל למצוא אצל שכנים וכדו’ אוכל לרוב, שישמחו לתת לך, אבל הוא צועק במר לשונו: באוכל מבושל על ידי אני חפץ…)”
