כתבה רלוונטית מהעבר: תגובת השלטון לשלטי הצניעות בבית שמש

מתקדמים מחלם לדוקטור סוס

יהודה סגל

י”ד אלול ה’תשע”ז 05/09/17

מה רוצים מאבוטבול?! הוא מוריד “פגיעה” אחת, ושבע פגיעות חדשות צומחות אחריהן! אני אישית מאוד נעלב מהשלטים הקוראים לשתיקה בזמן התפילה. מה עם הדרת גברים מפטפטים ממקום ציבורי, אה?

בית המשפט קובע כעת שראש עיר בית שמש, משה אבוטבול, לכאורה “מבזה” את בית המשפט…

זה בנושא שלטי הצניעות, כמובן. (בית המשפט המהולל כנראה טרם נרגע מביזויו בפעם הקודמת בו קרא לבחירות חוזרות, והתושבים שוב בחרו להצביע אבוטבול.)

התושבים תולים שלטי צניעות>הבנאדם מוריד>התושבים מחזירים>הוא מתקין מצלמות על מנת לתפוס את תולי השלטים>תולי השלטים מורידים גם את המצלמות. וחוזר חלילה. סה”כ זאת הצגה נחמדה ומשעשעת, אבל המחיר עליו יקר מדי. בקיצור, החל מיום 10.9 נתחיל כולנו לשלם כסף עבור “כבוד בית המשפט”; 5,000 ₪ ליום!

ותבינו. דיון שלם של בית המשפט של המדינה כדי לקבוע האם פלוני או אלמוני מבזים את כבוד מערכת המשפט שלה, זאת שמגינה על נשים “מודרות”. לפחות המיסים שלנו מנוצלים לצרכים חשובים וכנים…

אגב, אני אישית מאוד נעלב מהשלטים הקוראים לשתיקה בזמן התפילה. מה עם הדרת גברים מפטפטים ממקום ציבורי, אה?

אתם יודעים, זה ממש מזכיר את המעשה הדמיוני של הסופר דוקטור סוס הנקרא “500 הכובעים של ברתומלו קובינס”. למי שלא מכיר, השחקן המרכזי מנסה להוריד את הכובע בפני המלך, ואינו מצליח; בכל פעם שהוא מוריד את הכובע, מופיע על ראשו במסתוריות כובע חדש כתחליף. למרות שזהו אונס גמור לפי כל כללי הפסק, השופט מתעקש להעניש אותו בעונש מיתה. לסיפור ההוא יש דווקא סוף טוב.

מה רוצים מאבוטבול?! הוא מוריד “פגיעה” אחת, ושבע פגיעות חדשות צומחות אחריהן!

ובכלל, באיזה זכות דנה המדינה על כבודה של המדינה? הם לא “נוגעים בדבר”? ממתי רשאי אדם להיות שופט בענייני עצמו? והקנס המושת עצמו, וכי הוא אינו מוזן הישר לאותו ארנק ממנו מקבלים השופטים עצמם את המשכורת החודשית?! כמה מעגלי ונחמד. זה כמעט מזכיר את הצבעות חברי הכנסת בנושא האם להעלות את שכר חברי הכנסת… כמה נוח.

וכי אין חוקים מגוחכים פחות מאשר “זלזול בכבוד בית המשפט”? מה, תמו כל הפושעים באמת, כך שלא נשאר אלא להיטפל ל”חוטאים” בהלכות “דרך ארץ” אזרחי או “תקנות הדיון”?

והקנסות האכזריים מגיעים מכספי כולנו; בין אם אנחנו תולים שלטים, מסירים שלטים או “נפגעים” מהשלטים. בקיצור ענישה קבוצתית שרירותית נגד עיר שלמה ללא טעם והגיון.

מטיפים לנו על כבוד האדם וחירותו. מה עם הכבוד ומה עם החירות שלא לשלם 5,000 ₪ ליום בגין קנטרנות רפורמית?

אולי זה משל מדופלם על יום הדין האמתי הקרב ובא, להבדיל.

בס”ד, יהודה סגל

   YSMehadrinews@Gmail.com    

מאתר מהדריניוז, כאן.

על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים – המדיה החרדית במבט חדש

מאחורי קמפיינים קורעי לב, שמצליחים לגייס עשרות מיליוני שקלים להצלת יתומים, חולי כליות, נכים ואומללים אחרים — פועלת תעשייה שלמה של עסקנים, עיתונאים ושדרנים שחולבים את עמותות הצדקה ומחלקים ביניהם את השלל. במקרה הטוב, הפירורים שנותרים הולכים לנזקקים

באמצע יום ההתרמה, שנערך ערב יום הכיפורים ברדיו קול חי, פצח המגיש הפופולרי אבי מימרן בסיפור טרגי: “בחורה צעירה, מקימה בית, מתחתנת עם אברך, ברוך השם… נולדים ארבעה בנים, אבל לפני חצי שנה משהו משתבש. מחלה קשה פוקדת את האבא. סכיזופרניה שמה. האבא מתחיל להפעיל אלימות קשה כלפי הסביבה שלו… השכנה רואה את זה, ולפני יומיים פונה לעמותת בית חם”.

כאן נהפך הסיפור לקריאה לפעולה: “אנחנו צריכים את העזרה שלכם. רק 84 שקל בחודש. 2.80 שקל ליום, התקשרו 3036″. רגע לאחר מכן הבטיח מימרן למאזיניו שהצדקה תזכה אותם ב”ישועות מעל לטבע” תוך שהוא מנפנף בשמו של הרב חיים קנייבסקי, שנתן ברכתו למשדר.

מימרן ושאר מגישי התחנה סיפרו סיפורים קורעי לב מהסוג הזה, במשך יום ההתרמה שנמשך 12 שעות ברצף. במשך כל הזמן, מימרן לא מצא רגע לגלות למאזינים שחלק מהכסף שייתרם ילך לכיסו. מימרן, מתברר, גובה סכומים נכבדים עבור השתתפות במשדרים מהסוג הזה: אלפי ולעתים עשרות אלפי שקלים לשידור בן כמה שעות. הקופון שחותכת התחנה גדול הרבה יותר. יום שידור בקול חי, כמו גם בתחנה החרדית המתחרה קול ברמה, כרוך ברכישת חוזי פרסום, חלקם באתרים דלי הגולשים של התחנות, בתעריף שמגיע ל–400 אלף שקל. לכך יש להוסיף עשרות אלפי שקלים שיזרמו לעסקנים, שמשיגים היתר להשתמש בשמם של רבנים, דוגמת קנייבסקי.

תעשייה שלמה מוסתרת מהתורמים ויש לכך סיבה: במקרה הטוב, הפירורים שנותרים אחרי שכל העסקנים נוגסים בכסף, הולכים לנזקקים. במקרה הרע, כפי שקרה בעשרות ימי שידור בשתי התחנות, הנזקקים מקבלים 5% או 2% מהכסף שגויס עבורם.

המשך לקרוא באתר דה מרקר מאחורי חומת תשלום…

[אבל הועתקה במלואה לכאן.]

Like the Anti-Ezra Jews Caused the Destruction of the Second Temple…

Anti-Semites in Knitted Kippot

10 MAY 2009

Those who most admire Rav Shlomo Issachar Teichtal’s book, Em Ha Banim Smeicha, least understand its true message.

While the book may be a most eloquent argument in support of the mitzvah of yishuv haaretz, that’s not its most profound lesson.

Of far greater import is the intellectual awakening that overcame this holy Jew in the midst of his terrified crossing through the fires of the Shoah. As the inferno burned about him, the Rabbi made a complete cheshbon, a full and thorough accounting of all the halachic resources he had at hand (and everything a life’s worth of Torah study permitted him to commit to memory) and issued a psak halacha that absolutely reversed his pre-war position regarding aliyah to Israel.

He admitted his mistake, which he candidly explained was born more of prejudice than scholarship, and accepted his role in the death of Europe’s Jewish population. His claim that he and his fellow European Rabbis had “blood on their hands” for not encouraging wholesale immigration to Israel still resounds mightily today.

And this precisely was his genius.

Rav Teichtal, zt”l, hy”d, had the wherewithal, intellectual honesty and courage to assess the reality in which he was living and reassess his learning vis-à-vis that same reality. He was brave enough to ask himself if he had been thorough enough in his original learning of the applicable sources, or, indeed, if he had permitted the reigning political zeitgeist to shape his halachic outlook.

When the final reckoning was made, it was already too late. Those same Jews he had forbidden to ascend to Eretz Yisrael were either already dead or on their way to being killed. And he too suffered their fate.

Yet for all that, his book remains a testament to the steadfastness of his faith and his passion for truth. That he – or anyone else – would undertake a halachic treatise on death’s door, in the midst of history’s greatest ever upheaval, is a Kiddush Hashem on a scale the Jewish People rarely has the privilege to glimpse.

Rav Teichtal’s cry should echo powerfully in the ears of all those Jews of a mamlachti (statist) stripe in Israel today, who fail on a daily basis to take the full measure of the government regime and the reach of its institutional tentacles, and choose instead to support its evil deeds and designs as if it were some kind of religious imperative. They, too, will have blood on their hands should they refuse to make a full accounting of the changing reality about them.

Best pray they do so before the fires begin burning as they once did, and those same mamlachti rabbis become – like Rav Teichtal himself – accomplices to wholesale murder.