כנראה שאתה נותן יותר לגיטימציה לחסידי ברסלב לעומת שאר החסידיות, האם אתה משתייך שם, או יש סיבות אחרות?
(ואגב אני בא מ’חצר’ שיש שם התנגדות חריפה נגד ברסלב, אבל כנראה לא מטעמים אידאולוגיים רק לכאורה משום ש’חטפו’ מהם הרבה חסידים ברוסיה…)
תשובה (מורחבת מהמקור):
בדקתי באתר וכמדומה שלא הסברתי את עצמי בעברית עדיין.
רבי נחמן מברסלב אמר בפירוש “תעקם את הדברים שלי כרצונך, העיקר לא לעבור על ס”ק אחד בשלחן ערוך” ע”כ תורף דבריו (שיח שרפי קודש א’ קל”א – לא בדקתי המקור כעת). זאת לעומת הרבי מקוצק שדיבר נגד “יראת השלחן ערוך”, והאדמו”רים שסילפו את ההלכה של “עבירה לשמה”, ספר צוואת הריב”ש, ועוד ועוד.
והם אכן הקפידו על ההלכה יחסית בכל מיני תחומים (לא לעשות סיום כדי לאכול בשר, לא לעשות כמעט (!) סעודות בבכ”נ, לא לבזות את שמחת תורה), גם בגלל התקנה שכ”א חייב ללמוד שו”ע מדי יום. ובחיי מוהר”ן תפ”ז מלין על איחור זמן תפילה, והזהיר על כל מיני הלכות שהיו דשים בעקביהם, כגון שלא לשתות קפה לפני התפילה.
לע”ד כל תנועה ש”מדגישה” איזה דבר, מדגישה אותו בהכרח על חשבון הקיים, וגם ה”מוסר” וה”חסידות” בכלל. נמצא, שאין להם שום “לגיטימציה” [הערה]. אבל ברסלב אינו חסידות, ולא אכפת לי מה הם בעצמם אומרים או חושבים, אע”פ שזה נראה כגאוה. (ועכשיו יש קצת בעיה של ע”ז בגלל ברלנד ימ”ש.)
בלי קשר, אני מוצא נחת בספריהם, אף שאיני מבין או מסכים עם כל דבר, ולכן אני מביא לפעמים לפי הענין.
הערה: ר”ל התנועות, לאו דוקא האנשים. כנראה אפשר להשאר עמיתיך, ואפי’ “לקבל” כל מיני אימרות וכתבים, רק “לבאר” בדרך אנכרוניסטית, אבל זה דומה למניח רימון לא מנוטרל בויטרינה. הרי ח”ו עלול להתקים ונושנתם בארץ וגו’ ויבואו חדשים מקרוב להפסיק לגלות פנים בתוך הגילוי פנים בתורה, ולהחזיר את הע”ז שבטלה.
הרב שלמה אבינר ניהל במשך שנים קשרים קרובים עם שתי נשים, שהיו בהם לכאורה מעשי הטרדה מינית * מרבית הרבנים אליהם פנו סירבו לעזור להן * כמה מבכירי הרבנים של הצינות הדתית ידעו, אבל שתקו
קלמן ליבסקינד 01/11/02
שנים ארוכות הן שמרו את הסוד הכואב לעצמן.
בתחילה ניסו רות ושרה, שתיהן נשים דתיות, לשכנע את עצמן שרב חשוב ומכובד כמו הרב שלמה אבינר, גם אם פגע בהן להבנתן קשות, יודע מה הוא עושה. רק כשנתוודעו בדרך המקרה האחת אל סיפורה של האחרת, הן גמרו אומר בלבן לא לשתוק עוד.
הן פנו בבקשת עזרה כמעט אל כל רב חשוב שהכירו. עם רב אחד נפגשו, לאחר שלחו מכתבים מפורטים, לשלישי שיגרו בן משפחה. כשהרבנים הצטרפו אל קשר השתיקה החליטו רות ושרה לפנות לעיתונות. הן הגיעו למסקנה שרק חשיפתה של השערורייה תציל נשים אחרות מגורל דומה לגורלן.
רות ושרה (השמות בדויים. השמות המלאים שמורים במערכת) פנו לראשונה לרב שלמה אבינר כשנקלעו למצוקה בתחום האישימשפחתי. אבינר, מחשובי הרבנים של הציונות הדתית, הוא כתובת בולטת לשאלות ולבקשות ייעוץ בתחומים שבינו לבינה.
כשחיי הנישואים של רות נקלעו לקשיים ביקשה להיוועץ ברב אבינר בראשונה. הקשר בין אבינר ובין רות החל באופן תמים. אבל במרוצת השנים הוא הפך לקשר אינטימי, שבמהלכו פנה אבינר לרות בביטויים בעלי אופי מיני, נגע בגופה באופן שעורר בה אי נוחות, והדריך אותה בעניי
נים מיניים בצורה המעוררת תהיות קשות.
“בניתוח של הדברים לאחור”, אומרת היום רות, “התקשיתי לומר לעצמי שמשהו בהתנהגות שלו לא בסדר. לא חשבתי עליו בכלל במונחים של בן תמותה רגיל. כל הזמן אמרתי לעצמי, זה הרב אבינר, אם הוא עושה כאלה דברים, בטח יש לו הסבר לעניין הזה. הוא רב גדול. באיזשהו מקום זה בוודאי מסתדר עם ההלכה. הוא גם היה חוזר ואומר שכך מותר להתנהג וזה בסדר”.
התחושה שמשהו בכל זאת לא בסדר התעוררה אצל רות כשהקשר הפך לאינטימי ממש. “במסגרת אחת הפגישות שקבעתי עם הרב אבינר ליד הכותל”, מספרת רות, “הוא היה צריך להגיע מכיוון ישיבת עטרת כהנים. ישבתי שם אחר הצהריים על ספסל אבן וחיכיתי לו. כשהוא הגיע, הוא התיישב לידי, הצמיד את הברך שלו לברך שלי ונשאר ככה. לא האמנתי שזה קורה במציאות. זה היה כזה שוק. הכל ביחד, מול הכותל, מקום קדוש.
“אני פשוט לא הגבתי. לא עשיתי כלום. ישבתי שם כמו משותקת. לא זזתי. זה לא שאפשר להגיד שזה היה בלי כוונה, שהוא נגע וישר זז.
“הוא נשאר במצב הזה כמה דקות. זה נראה לי נורא ארוך. אני לא יודעת איך להסביר את זה אבל אני הרגשתי שזה היה לו מאוד חשוב, שהיה איזה ל
הט מהצד שלו. זאת תחושה, זה לא דבר שאני יכולה להסביר. הוא פשוט מאוד רצה את זה, לא היה פה משהו מקרי. אחרת הוא היה מזיז את הרגל”.
לא היה זה מקרה יוצא דופן ביחסים עם הרב אבינר, אומרת רות. “זאת הפעם היחידה שזה היה כל כך ברור. אבל נגיעות קלות ומהירות היו דבר רגיל. נניח, אם הייתי יושבת לידו ברכב, הוא היה מתעסק עם כל מיני דברים בתא הכפפות שליד הרגליים שלי. הוא היה מוציא דברים. כל פעם הוא היה מתעסק שם, זה דבר שאני זוכרת שחזר על עצמו הרבה פעמים. כאילו תוך כדי, אבל זה היה כל כך מהיר שהוא היה נוגע עם היד ברגל שלי. כל פעם הייתי אומרת לעצמי, לא, אני מדמיינת, אני מדמיינת, אבל זה חזר על עצמו הרבה פעמים. גם כשישבתי אצלו בחדר העבודה שלו בבית, אני זוכרת שהוא רצה לקחת ספר שהיה במדף מעלי, אז הוא הושיט את היד ונגע לי בקצה הראש. אבל כל פעם הייתי אומרת, לא, זה לא יכול להיות”.
כמו רות, גם שרה הבינה רק בשלב מתקדם של הקשר עם הרב אבינר שמשהו אינו כשורה. “פעם אחת סיפרתי לו שאני אוהבת לשיר עם ילדי בשבתות”, מספרת שרה. “הוא אמר לי, ‘לצערי אני לא יכול לשמוע את קולך כי זה אסור. אבל אם תקליטי לי כמ
ה שירים שאת שרה אני אשמח לשמוע’. הייתי המומה, איך הוא מתיר לעצמו הנאות אסורות בדרך עקיפה. התביישתי לשיר רק בשבילו ולא עשיתי את זה. בפעם אחרת הוא ביקש ממני: ‘תתקשרי אלי כל ערב אחרי עשר. אני מחכה לך. אני אוהב לשמוע את קולך הילדותי'”.
דברים שאסור להגיד
הרב שלמה אבינר נולד ב43′ בצרפת למשפחה ציוניתדתית. הוא התחנך בבתי ספר יהודיים והיה פעיל בתנועה הדתית בני עקיבא. אבינר למד מתמטיקה ופיזיקה בסורבון והוסמך כמהנדס חשמל. כשעלה לארץ התיישב בקיבוץ הדתי לביא. במלחמת ששת הימים השתתף כחייל מן השורה. לאחר שהשתחרר למד בישיבת מרכז הרב, והפך לאחד מחשובי תלמידיו של הרב קוק. בתחילת שנות השמונים הוא הקים את ישיבת עטרת כהנים ברובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים. היום הוא רבה של ביתאל.
אבינר נחשב לסמכות בכל הקשור להלכות צניעות וידוע כמחמיר ביותר בפסיקותיו בנושאים הללו. לדוגמה, הוא תובע הפרדה בין בנות לבנים בתנועות נוער ובבתי ספר. לפני שנה יצא בחריפות נגד השימוש ברשת האינטרנט, בגלל האופי הבעייתי של חלק מתכניו.
בשיעור שנתן בישיבת “עטרת כהנים” על כך שאסור לגבר להביע חיבה לאשה שאינה אשתו הסביר הרב אבינר לתלמידיו כי “לומר לאשה שלום, או לומר לגבר ‘תמסור ד”ש לאשתך’, זה אסור. לא אומרים לאשה ‘מה שלומך’. מה שלומך זו חיבה”. באותו שיעור שאל אחד התלמידים את אבינר, מה לעשות כאשר הוא פוגש ברחוב בחורה שלמדה איתו בילדותו ושואלת לשלומו. “אם אני
אברח ממנה, היא תגיד ‘הדתיים האלה, גם כן…'”, אמר התלמיד. אבינר השיב: “שתגיד. בגלל שהיא תגיד תעשה עבירה? ואם היא תגיד לך, ‘הנה הכנתי לך עוגה’, אז תאכל? תגיד ‘לא תודה, זה לא כשר’. עוגה זה רק (שאלה של) כשרות. הדברים האלה (גילויי חיבה) זה ייהרג ובל יעבור”.
עמדותיו המחמירות של הרב אבינר זכו באחרונה לתהודה גם בציבור הלא דתי, כשהצהיר על התנגדותו הגורפת לשירותן של נשים בצה”ל. בראיון לשרי מקובר במוסף זה קבע אבינר, כי “נשים בצבא גורמות לדברים לא בריאים מבחינה מוסרית. הערבוב של נשים בצה”ל הורס את המערכת. תוקף אותה מבפנים”.
פתאום התמלא החלל
הקשר בין הרב אבינר ובין רות החל לפני 15 שנה.
“קבעתי איתו פגישה בכניסה לאולם שמחות. הוא הוזמן לחתונה באותו ערב וכל היחס שלו מההתחלה פשוט כבש אותי לגמרי. זה היה דבר שממש לא ציפיתי לו”, מספרת רות.
“היתה לי תחושה שזה לא ייגמר בפגישה אחת. משם החל תהליך שבו לא יכולתי לעצור ולשאול את עצמי שאלות. הדברים פשוט קרו. הוא ישב איתי בכניסה כזו מאבן, מקום יפה עם צמחים. הוא הציע לי לאכול איתו ענבים שהוא הביא מהחתונה, אחר כך הזמין אותי לבוא איתו לרכב שלו ועברנו לשם. הצורה שהוא דיבר על נושאים של צניעות ודברים כאלה, זה היה בשבילי משהו שמאוד היה חסר לי אז. הרגשתי שהוא ממלא לי איזה חלל פתאום.
“דיברתי איתו על הקשיים בחיי הנישואים. הוא רמז שיכולתי לדחות את החתונה ואמר שהפסדתי תקופה שבה יכולתי להסתובב עם בחורים. הוא היה אומר לי הרבה פעמים שזו היתה טעות ולא הייתי צריכה לעשות את זה. זה הדהים אותי והיה מאוד מבלבל. זה היה כל כך לא הגיוני לומר דבר כזה. במיוחד בסיטואציה כזאת. זה לא הסתדר לי, לא ידעתי איך לאכול את זה.
“כשהוא חזר על זה שוב ושוב, התחיל תהליך שלאטלאט שבר אותי.
“לקח ה
רבה מאוד זמן עד שהתחלתי לקלוט שמשהו פה בעייתי. שמשהו לא בסדר. ברור שאם מההתחלה היה ברור לי שמשהו לא בסדר, לא הייתי ממשיכה עם זה. בסך הכל פניתי אליו כי רציתי להתחזק מבחינה דתית, כי חשבתי שמשהו לא בסדר כלפי הקדוש ברוך הוא. היה ברור לי מה המטרה. לאטלאט התחלתי להרגיש שהנישואים הם בעצם מלכודת בשבילי וזה פשוט לא זה. זה תהליך שהלך כל הזמן בכיוון אחד.
“היו לנו הרבה נסיעות כאלה, שהייתי נוסעת עם הרב אבינר לבד. אני זוכרת נסיעה אחת שבה דיברנו על קשרים אסורים בין גברים לנשים. הוא התייחס לזה כדבר די יפה. ואז הוא אמר לי שהדרך להרוג אהבה מהסוג הזה היא להתחתן. כאילו, ברגע שמתחתנים האהבה הזו פשוט איננה. הוא גם אמר שהילדים שאדם מביא לעולם כובלים את ידיו ומונעים ממנו ליצור קשרים חדשים עם בן או עם בת זוג. לא הבנתי מה זה אומר. אתה כל החיים מדבר על קדושת הנישואים ופתאום אומר משפט כזה. אם זה היה משפט חד פעמי היה אפשר להגיד אולי שלא הבנתי, אבל זה חזר בכל מיני סיטואציות”.
בתוך זמן קצר הפך הקשר בין הרב אבינר ובין רות לאינטנסיבי יותר ויותר. הקשר כלל לטענתה שיחות טלפון ארוכות לתוך הלילה, פגיש
ות במקומות שונים, מכתבים בתדירות של אחת לשבועשבועיים. “מכמות המכתבים שלנו היה אפשר להוציא ספר עב כרס”, אומרת רות. מפעם לפעם הוא היה מזמין אותה לשבתות בביתו בביתאל. היא, מצדה, היתה משאירה בבית את בעלה ונענית להזמנה.
“בעלי ידע שאני מתקשרת אליו אבל הוא לא ידע בשום אופן מה קורה, מה התוכן של השיחות. באיזשהו שלב, בלי שתכננתי את זה, העניין הפך להיות גם סוד ממנו. כי הכיוון של השיחות היה כזה שהיה לי קשה לחשוף אותן בפניו. הנושאים שדיברנו עליהם היו נושאים שהביך אותי לדבר עליהם איתו.
“המפגשים התפתחו די מהר למפגשים צפופים. אחרי שהייתי אצלו בשבת שלחתי לו מכתב תודה שהיה בו המון רגש. הוא ענה לי במכתב שהיו בו המון שבחים על האישיות שלי. זה היה משהו שמאוד לא ציפיתי לו. לאטלאט התפתח בינינו קשר של מכתבים. אחר כך זה עבר לטלפונים. הפגישות עצמן היו מאוד מגוונות. היו פגישות אחרי השיעורים שלו במוסד הרב קוק. היו פגישות בישיבת עטרת כהנים. פעם נפגשנו בחדר האוכל אחרי שהוא התרוקן, פעם באיזה חדר שאני לא יודעת למה הוא שימש והרבה פעמים ברכב. היו גם כמה פעמים שבאתי אליו לרובע המוסלמי והוא היה צר
יך אחר כך לצאת מהישיבה. אז ליוויתי אותו למקום החניה של הרכב שלו ומשם נסענו. זה הפך להיות משהו ארוך כזה”.
“יש לך גוף יפה”
“בהדרגה הוא התחיל להשתמש כלפי בביטויים אינטימיים שמתאים יותר למאהב לומר אותם מאשר לרב. לקראת הסוף הוא היה מסיים את המכתבים במילה ‘אוהבך’. אבל גם לפני זה הוא היה אומר לי: ‘נשיקה על מצחך’, ‘את כמו חלק ממני’, ‘נסיכתי’, דברים כאלה.
“פעם הוא אמר לי: ‘יש לך גוף יפה’. זה היה אחרי פגישה במאה שערים, ישבתי איתו קצת ברכב ודיברנו ואחר כך הייתי צריכה ללכת למקום אחר. אני לא זוכרת איך מצאתי את עצמי נוסעת איתו. ואז, במהלך הנסיעה, באיזשהו שלב רציתי לרדת. הוא נסע, ואני שואלת אותו: ‘לאן אתה נוסע? אני רוצה לרדת’. והוא פשוט לא ענה. הוא המשיך לנסוע כאילו הוא לא שומע אותי.
“ואז הוא נעצר באיזושהי חניה וכל האווירה הזאת גרמה לי להרגיש שאני לא יכולה ללכת עכשיו. שקשה לי לסיים את הפגישה. זו היתה אווירה שלא התאימה בכלל לרב ולאשה שבאה להתייעץ איתו. ואז הוא החליט להסיע אותי חזרה לתחנה המרכזית ולאורך הנסיעה דיברנו שוב על יחסי אישות, ואז פתאום הוא אמר: ‘יש לך גוף יפה, למה את צריכה להגיש לא נוח?'”.
איך הגבת?
“הייתי לרגע בתדהמה, במין זעזוע כזה ואחר כך המשכתי. לא הייתי מסוגלת לעצור בגלל
העניינים האלה ולשאול שאלות. במשך כל התקופה לא הצלחתי לעכל את זה. מאוד קשה להבין שרב גדול כזה מתנהג ככה.
“פעם אחת כשהייתי אצלו בשבת, ישבנו בצהריים בחדר העבודה שלו ודיברנו. זה מין חדר קטן כזה מלא ספרים. אני לא ממש זוכרת איך השיחה התפתחה קודם. אבל גם אם, מן הסתם, היא היתה גם בנושאים אינטימיים, לא ציפיתי לאיזו אמירה מרחיקת לכת. ואז הוא פתאום אומר לי: ‘למה את לא רוצה יחסי אישות, החדירה זה דבר מאוד נעים’. אני ממש זוכרת איך זה נאמר. היה לו צורך להתעסק עם העניינים האלה.
“עצם השאלות על מה שקורה בחדר המיטות זה היה דבר שהוא כל הזמן היה מתעניין ונכנס לזה. הוא היה אומר לי: ‘הלילה אתם תהיו ביחד ואני אבוא לבדוק’. היו לנו המון שיחות סביב העניינים האלה. או שהוא היה מתאר לי שאני צריכה להרגיש נוח עם זה.
“הוא היה אומר: ‘מה הבעיה? את שוכבת בשקט, בעלך מלטף אותך’, המון קטעים כאלה. זה חזר על עצמו. להרגיש נוח, התחושות בכל שלב ביחסים, וכל העניינים האלה”.
ליווי בחושך
“בשלב מסוים העובדה שהייתי אשה נשואה הפכה לחסרת חשיבות לגמרי. היו לנו המון שיחות, לדוגמה, דברנו על העניין של אוננות. פעם אחת כשדיברתי איתו על העניין הוא הסביר לי איך מבצעים את זה, כלומר איך אשה עושה את זה לעצמה. הוא אמר לי שאמנם ברור שזה לא דבר אצילי אבל לפי ההלכה אין לאשה איסור לעשות את זה. זאת אומרת שבעצם זה די בסדר. הוא ידע מה המשמעות של זה.
“פעם אחרת שאלתי אותו אם מותר לדבר דברים גסים עם הבעל כשמקיימים יחסי אישות. הוא התעניין ורצה לשמוע ממני בדיוק לאילו מילים אני מתכוונת. כשסירבתי, ניסה בכל זאת לבקש. הוא שאל אותי, ‘מה, את מתביישת ממני?'”.
כל השיחות ביניכם היו ברמות אינטימיות כאלה?
“הרבה מאוד. גם בעניין של יחסי אישות הוא היה ממש על תקן של סקסולוג. הוא הסביר לי איך לקיים יחסים. פשוט איך לעשות זה, איך זה קורה ומה צריך לעשות ואיך למקם את הרגליים.
“זה פשוט הלך ונהיה, לאטלאט, פתוח יותר ויותר. אני אמנם גם שיתפתי פעולה עם העניין הזה אבל ברור שלא התכוונתי לזה בהתחלה. זה ברור שזה היה דבר שלא הרגשתי איך אני נכנסת לתוכו והוא פשוט נמשך ונמשך והוא אמר שוב ושוב ש
זה מותר וזה בסדר.
“מדובר בעשרות פגישות. היו מפגשים אחרי השיעורים שלו במוסד הרב קוק אחת לשבוע. בשלב מסוים הוא התחיל להציע כל פעם טרמפ אחרי השיעור. בהתחלה לא הבנתי שהוא בכלל לא נוסע לכיוון שלי. אחר כך הבנתי שהוא רוצה ללוות אותי עד התחנה המרכזית. ואז בחושך, כי זו היתה שעה מאוחרת, היינו יושבים ברכב ומדברים. בשלב מסוים זה הפך להיות דבר קבוע כזה. ידעתי שהוא מצפה שאחרי השיעור ניסע יחד ונדבר, אלא אם כן היו איתו עוד אנשים ואז הוא לא היה לוקח אותי. היו המון סוגים של פגישות. היו לנו הרבה פגישות במאה שערים. כשהיו לו סידורים וקניות או כל מיני דברים אחרים הייתי מסתובבת איתו ובין לבין היינו מדברים.
“כילדה עברתי תקיפה מינית וכשדיברתי איתו על זה הוא נכנס איתי לכזו רמה של שאלות ולכאלה פרטים שפשוט לא האמנתי שזה הוא”.
אילו פרטים?
“הוא שאל אותי אם מי שתקף אותי מינית פתח את הרגליים. הרגשתי שגם בצורה שהוא שואל יש משהו לא כשר. הוא שאל את זה כמה פעמים. הוא רצה את זה. הוא ממש רצה את זה. אחרת למה אתה שואל? מה זה נותן לך? זאת היתה מין מציצנות”.
למה ענית לו? למה שיתפת פעולה?
“אני ל
א ידעתי כל הזמן איך להתייחס אליו. איפה הגבולות. הוא פסיכולוג או שהוא רב. פשוט נגררתי לתוך זה בלי יכולת לעשות סדר, כשהוא נותן לזה את הלגיטימציה. אבל הרגשתי עם זה נורא. הרגשתי שזה לא טוב”.
לו פסיכולוג היה אומר לך דברים כאלה, ולא הרב אבינר, זה היה בסדר?
“אפשר ללכת לפסיכולוג ולפתוח הכל. אבל השאלה באיזו אווירה. הוא צריך להחליט אם הוא פסיכולוג או חבר או מאהב. זה לא יכול ללכת ביחד, שהוא מדבר איתי על נושאים כאלה ובאותו זמן הוא גם אומר לי כל מיני ביטויים שמתאים יותר למאהב להגיד אותם. היו לו כל מיני סוגים של התבטאויות ורמיזות מיניות שלא יכולות להיות חלק משום טיפול. למשל, כששאלתי אותו שאלה על מניעת הריון, הוא כתב לי בתשובה שהוא לא יכול לכפות עלי הריון נוסף והוסיף: ‘לא אוכל להפרות אותך’. זה לא נורמלי.
“היה לי איתו עוד סיפור ברובע היהודי. באחת הפעמים שליוויתי אותו לכיוון הרכב שלו אחרי פגישה בעטרת כהנים. היה שם בדרך אולם של חיזיון אורקולי של הישיבה שהיה בהקמה. עברנו ליד המקום. הוא פתח את הדלת אני לא זוכרת אם היה לו מפתח או שהדלת היתה פתוחה נכנס פנימה, וביקש שאני אבוא אחריו
. לא כל כך ידעתי מה לעשות. זה היה מקום ריק, אין שם אף אחד. הוא נכנס בין הספסלים כשהכל בפנים חשוך לגמרי.
“הוא נכנס לעומק החדר בחושך וביקש שאני אבוא אחריו. הוא לא הדליק את האור. הוא אמר לי: ‘בואי תראי משהו’. אבל היה שם חושך וממילא לא ראיתי כלום. הוא גם לא אמר מה לראות. נכנסתי כמה צעדים ונעצרתי. לא רציתי להיכנס. משהו נראה לא טוב”.
לא דיברתם אף פעם על הבעייתיות בקשר הזה?
“אם היו אמירות שזה לא בסדר הן היו רק מהצד שלי. פעם אחת, כבר לקראת הסוף, כשהרגשתי שזה ממש מתחיל לחרוג מהגבולות, ופחדתי שזה יגיע גם לאיסורים מפורשים פיזיים יותר, אמרתי לו שאני חוששת. הוא אמר לי: ‘אני אשמור עלייך ועלי’.
“אז הוא גם דיבר איתי על העניין של היצר, יצר המין כמובן. היו לנו המון שיחות על הנושאים האלה. אמרתי לו שזה מרתיע אותי, כי בכל הנושא הזה יש צד פראי. אז הוא אמר לי: ‘מה את חושבת, שבי אין צד פראי?’.
“היה לו ברור שמבחינתי זה דבר שעבר את גבול הייעוץ לכיוון של יחסי גבר ואשה. אמרתי לו את זה ברור וגם אז הוא לא עצר. כמו באותה פעם שהוא אמר שדיברתי איתו על כך שאני לא רוצה ללכת למקווה. הוא אמר ל
י: ‘תדמייני שאני מלווה אותך למקווה’. כל מערכת היחסים היתה בסגנון כזה.
“כל התקופה הארוכה הזאת לא שאלתי את עצמי אם הוא הבעייתי. השאלה לא היתה קיימת. היה ברור לי שאצלי יש בעיה. כי הוא הרב אבינר, אצלו לא יכולה להיות בעיה. לא הייתי מסוגלת אפילו לחשוב בכיוון שאולי בעצם הוא התאהב בי, או מה הוא מחפש פה.
“רק בסוף התהליך, כשגיליתי אשה נוספת (שרה), שעברה את מה שאני עברתי, הבנתי פתאום שזה לא אני. שהוא הבעיה. רק אחרי ששמעתי את הסיפור שלה. לפני כן היו עוד הרבה סימני שאלה.
“היום, כשאני הולכת אחורה, אני רואה את כל השלבים שהוא ראה. הוא ראה מה קורה לי והוא ראה מה זה עושה לי. היום אני יכולה להסתכל ולהבין שלא יכול להיות שזה היה דבר תקין. יש גבול מסוים. דבר כזה שנמשך שמונה שנים ואתה רואה שבן אדם פשוט נהרס לך מול העיניים.
“אי אפשר לתאר איזה תחושות איומות ונוראות היו לי. קשה לי לחזור אחורה אפילו ביני לבין עצמי ולהיזכר בזה. אני לא מאמינה שהייתי במקומות האלה. זה פשוט הגיע ליצר של הרס עצמי שקשה לתאר דבר כזה. גם מבחינה רוחנית. כל העניינים שבקדושה התרוקנו בצורה שאי אפשר לתאר.
“הייתי
בבלבול גדול ברמה שאף פעם לא חוויתי. לא תפקדתי, הייתי בוכה בלי סוף. בכי שלא נגמר. אין טעם לכלום. שום דבר אין לו ערך”.
תפקיד של מאהב
כמה חודשים לפני שהחליטה לחשוף את הפרשה ערכה רות לרב אבינר מבחן קטן. רות העריכה כי כשתעלה את טענותיה, יטען הרב אבינר כי הכל נעשה במסגרת ייעוץ שנתן לה, לבקשתה. לא קשר אסור, לא פריצת גדרי צניעות ולא חצייה גסה של קשרי מטפל ומטופל.
אחרי חמש שנים של נתק מוחלט שלחה רות לאבינר מכתב נוסף וסיפרה לו על געגועיה אליו.
“רציתי לראות איך הוא יגיב”, היא מסבירה. “אחרי ניתוק כזה ארוך לא יכול להיות כאן שום תירוץ של ייעוץ או משהו כזה. הוא היה ערב טיסה ולמרות זאת ענה לי מהר. הוא כתב שהמכתב שלי מאוד שימח אותו, ושוב פירט כל מיני שבחים על האישיות שלי. הוא כתב שהוא מוכן לחדש את הקשר וגם שלח לי ספר מתנה. הוא כתב שהייתי יקרה לו וחשובה לו ודברים מהסוג הזה.
“לא יצרתי איתו קשר נוסף ואחרי חודשיים הוא פנה אלי שוב מיוזמתו ושאל אם המכתב שלו הגיע כי לא עניתי לו. כתבתי לו שהמכתב הראשון היה מטופש, טעות וכישלון. ואז הוא כתב לי שוב: ‘המכתב שלך לא היה טיפשי בכלל והוא מאוד יקר בעיני, אף פעם לא קיבלתי כזה מכתב’. הוא בעצם ביקש לחדש את הקשר. הוא כתב: ‘אם תכתבי לי אשמח לענות וכן אם תטלפני לי, מזמן לא
שמעתי מה קורה לך ואני צמא לדעת’.
“זה עשה לי סדר בראש. כי אם הכל בסדר וכל ההתנהגות שלו אלי היתה רק בקטע של טיפול או ייעוץ אז מה זה המכתב הזה? מה זאת אומרת ‘יקר בעיניו’? מה יקר בעיניו? שאשה נשואה כותבת שהיא אוהבת אותו ומתגעגעת אליו?
“זו בדיוק הנקודה. הוא פשוט מילא תפקיד שלרב אסור למלא. כל מערכת הקשר איתו הפכה תחליף לקשר עם הבעל. באחד המכתבים האחרונים שאלתי אותו עד כמה מותר לגבר לבטא חיבה לאשה באופן זמני וכמה זמן זה זמני. כי הוא אמר שהיחס שלו אלי הוא רק זמני. אז הוא כתב לי: ‘באופן טבעי בוודאי שזה תפקיד של בעלך, אך כיוון שהיה קצת נתק ביניכם בוודאי את צריכה מישהו אחר עד שהמצב ישתפר בינך ובין בעלך ואז לא תצטרכי לי'”.
איך זה נפסק בסוף?
“זה נפסק כשהחלטתי שאני חייבת לספר את זה למישהו, כי כל התקופה לא סיפרתי את זה לאף אחד. פחדתי כל הזמן להוציא את הדברים החוצה. היה לי ברור שאם אני אספר אף אחד לא יאמין לי, כי זה הרב אבינר. לא היו לי הכוחות לעשות את הדבר הזה.
“אחרי שהכל הסתיים שלחתי לו סדרה של מכתבים. את הנשמה נתתי במכתבים האלה. כל כך השתדלתי להסביר לו את עומק הפגיעה,
את מה שעברתי, עד כמה האמון שלי בו היה אמון שבכלל אי אפשר לתאר ולמה בגלל זה הפגיעה שלי היתה כל כך עמוקה. ואז הוא הפיל את האחריות עלי והתחמק מתשובות”.
רות פנתה לפני ארבעה חודשים לקבלת ייעוץ במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בירושלים.
“היא סיפרה לנו כל מה שעבר עליה”, אומרת נעמה תמרילפיד, עובדת סוציאלית במרכז הסיוע שטיפלה ברות. “היא העלתה את החששות שהיו לה מפני פנייה למשטרה ומפני החשיפה שכרוכה בכך. בעקבות השיחה קבענו פגישה עם חוקרת משטרה ותיקה שעוסקת בעבירות מין. ליוותה אותה מתנדבת שלנו לפגישה הזאת. בפגישה היא סיפרה לחוקרת את עיקרי הדברים שקרו לה והחוקרת הסבירה לה שיהיה קשה מאוד להגיש כתב אישום במצב שבו היא המתלוננת היחידה. החוקרת השאירה להחלטתה אם להגיש תלונה. היא החליטה בינתיים לא לעשות את זה מחשש שההליך יוביל לשוקת שבורה. נשים אחרות, בהן נשים שהיא ידעה עליהן, לא הסכימו להתלונן. כולן נרתעו מאד מהחשיפה שעלולה להיות בהליך הפלילי, מהחקירות ומהקשיים”.
לטעום ממי התעתוע
שרה היא עולה חדשה, גרושה, בשנות הארבעים לחייה. היא פנתה לרב אבינר לפני שש שנים, כשביקשה להיעזר בו בבעיה אישית.
“בשלב מסוים הוא ביקש ממני לכתוב לו מכתבים ולספר את הסיפור האישי שלי”, משחזרת שרה. “אחרי שלושה מכתבים לא היה לי עוד מה לכתוב לו. אבל הוא אמר לי: ‘אני יודע שסיימת, אבל אנא בכל זאת תמשיכי’. כששאלתי אותו בשביל מה, הוא ענה: ‘כי את משוררת. כל מה שאת כותבת, אפילו דברים פשוטים, זה בשבילי תענוג גדול. גם את אוהבת לכתוב, אז למה לא ליהנות שנינו? כשאני אוהב משהו ומכיוון שזה מותר, אני תופס אותו במלוא ידי בלי לשאול שאלות. אנא תמשיכי לכתוב לי’.
“מצד אחד הוא מילא אותי בגאווה, אבל מצד אחר התלבטתי כי התחלתי להרגיש משיכה רגשית מדאיגה אליו. שאלתי אותו: ‘אבל אם אמשיך לכתוב לך ככה אני עלולה להיות תלויה בך רגשית’. הוא ענה לי: ‘לא נורא, זה יהיה זמני’.
“כל הזמן חשבתי לעצמי, הוא גדול וחכם ממני, הוא בוודאי יודע מה הוא עושה. גם אנשים אחרים הרגיעו אותי כל הזמן. הם אמרו לי: ‘אל תדאגי, הרב אבינר הוא רב מיוחד וגדול. יש לך מזל שהוא מתעניין בך’. הרב אבינר החמיא לי בלי הפסקה. ‘את
כמו פרח על ערימה של בוץ. אני רוצה שתהיי מאושרת. כשאת מאושרת אני מאושר וכשאת עצובה אני גם עצוב’.
“הייתי לבד והתמכרתי לליטופים הנפשיים שלו כמו שמתמכרים לסמים. הוא אמר לי: ‘את נסיכה, מגיע לך נסיך’. הוא דרבן את הרגשות שלי והדמיון שלי ונתן לי לטבוע לבד בתוך עצמי עד שאיבדתי את תחושת המציאות. פעם אמרתי לו: ‘אולי אתה לא אמיתי אלא תעתוע’. אז הוא ענה לי: ‘מה זה משנה? אם את צמאה בואי לשבור צמאונך ממי התעתוע הזה’.
“הוא אמר לי כל הזמן: ‘המכתבים שלך הם מתנות בשבילי’. לא היה לי ברור מי כאן תורם למי, לאן מוביל הקשר הזה ואם זה תפקידי לספק לו הנאות. הוא אמר לי: ‘המכתבים שלך הם כמו מזון רוחני בשבילי, כמה טוב לחזור עייף מהעבודה ולמצוא בתיבה מכתב ממך. כל מכתב אחר משעמם אבל המכתב שלך כמו קרני האביב והוא מחבר בין נשמתי לנשמתך’. כך הוא פיתה אותי ובלבל אותי כל הזמן.
“היה לי קשה לעצור את זרם הרגשות אחרי שהם התחילו לצאת החוצה. זה היה מפחיד. איבדתי שליטה על הרגשות שלי. הוא שלט בהם ואני הרגשתי תלויה בו. תוך כדי הכתיבה לא הפסקתי לבכות. הרגשתי שאני שוקעת עמוק בתוך בור. הוא ידע היטב איך לשחק
ברגשות שלי ולקבל ממני בדיוק את מה שהוא רוצה. כל פעם שניסיתי להיפרד ממנו חשתי סכנה לא מוגדרת, כאילו שהתלות חונקת אותי”.
תרדי שישים קילו
“כשהוא יצא עם המשפחה לחופשת קיץ הוא ביקש שאמשיך לכתוב ואשמור לו את המכתבים עד שיחזור. הוא רצה שלא אפסיק לחשוב עליו, לכן ביקש שאמשיך לשוחח עימו בדמיון. הוא אמר לי: ‘כשאחזור אקבל הרבה מתנות בבת אחת’. הייתי לבד ונסחפתי קצת עם עצמי וכתבתי דברים יותר מדי אינטימיים. כשהוא חזר התביישתי ונתתי לו רק מכתב אחד. כשהוא שאל למה, והסברתי לו מה קרה הוא אמר לי: ‘לא נורא, אני אקרא במחברת האינטימית שלך בעולם הבא’. כששאלתי למה, הוא ענה: ‘כי אז זה יהיה מותר’.
“לילה אחד הייתי בדיכאון עמוק ולא הצלחתי להירדם. התקשרתי אליו מאוחר בלילה כמו שהוא אמר לי לעשות כמה פעמים. הוא שמע שאני במצוקה אבל במקום להקשיב לי הוא השמיע לי בטלפון קלטת בצרפתית עם שיר אהבה שאומר ‘כמה טוב להיות מאוהב’. כשהשיר נגמר הוא חזר לטלפון, צחק בקול לתוך השפופרת, אמר לי לילה טוב וניתק.
“בשלב מסוים הוא קבע שאני צריכה לרזות ולהגיע לשישים קילו. כבר הייתי בדיאטה וירדתי הרבה ובשבילי להגיע לשבעים היה מספיק. אבל הוא התעקש: ‘תרזי כי זה בריא יותר וגם בשבילי, כדי לשמח אותי’.
“כשבאחד השיעורים שלו הוא שאל: ‘מי אמר שלשפוך את
הלב מול גבר זר זה פחות חמור מלמסור את הגוף’, נדהמתי. הרי הוא מתחנן כבר שנתיים שאשפוך את הלב בשבילו. באותו ערב שאלתי אותו על הסתירה הזו. הוא ניסה להתחמק ואני שאלתי עוד פעם ועוד פעם. אז הוא כעס ואמר: ‘אני לא מחייב אף אחד לשתף אותי בחייו. אני רק מנסה לעזור. אני כמו שאני ואת לא תשני אותי. אם את לא מרוצה ממני תמצאי לך מישהו טוב יותר’. נבהלתי ממנו וביקשתי סליחה.
“במשך שלוש השנים שהייתי איתו בקשר הוא עודד אותי לכתוב ספר שבו הייתי אמורה לחשוף את הסיפור האישי שלי. הוא רצה במיוחד שאחשוף את הקטעים הקשורים לחיי הנישואים שלי. אני לעומת זאת רציתי לספר על החזרה בתשובה ועל העלייה לארץ ישראל. הוא טען שהנושאים האלה יהיו פחות מעניינים, אנשים יחשבו שאת רוצה להחזיר אותם בתשובה, הוא אמר.
“נתתי לכמה חברים וחברות לקרוא את דפי הספר לפני פרסומו ושאלתי אותם מה דעתם עליו. הם אמרו לי: ‘אם הרב אבינר אמר לפרסם אותו, תפרסמי. הוא יודע מה הוא עושה’. לאף אחד לא היה אומץ לומר את דעתו האישית נגד דעתו. הוצאת הספר גרמה לי למשבר חמור ביחסים עם המשפחה שלי. גם מבחינה נפשית הוא שבר אותי לרסיסים. פתאום הייתי
חשופה לכולם. כשבאתי להראות את הספר לרב אבינר הוא היה מאושר. הוא הריח אותו כמו שמריחים פרח ואמר לי בקול עליז: ‘תנשקי את עצמך במקומי’. פעם אחת כשדיברנו בטלפון על הספר הוא אמר לי פתאום: ‘אולי תשלחי ספר אחד במתנה לבעלך לשעבר ובין העמודים תשימי לו תמונות פורנוגרפיות?'”.
כמה רחוק את הולכת
“ככל שכתבתי לו בצורה חשופה יותר וצנועה פחות כך הוא שיבח אותי על ה’כישרון’ שלי ועל ה’קסם’ הנפלא שב’שירים’ שלי. ‘זה מקסים אותי מאוד, אנא תמשיכי’. נסחפתי והרגשתי שאני לא יכולה לנתק את הקשר. אלף פעמים שלחתי לו את ‘המכתב האחרון’ ואז התחרטתי. פעם אחת החלטתי סופית שהפעם אני מפסיקה באמת ואז הוא שלח לי בתגובה קלטת עם שיר צרפתי ידוע משנות השישים, ‘אני שומע את צפירת הרכבת’. זה שיר שבו הזמר נפרד מאהובתו שעוזבת אותו והוא נשאר לבד ואומלל. ‘כמה רחוק את הולכת, האם תחזור אלי אי פעם’, כך אומר השיר. הבנתי שהוא רוצה לבטא שהוא עצוב להיפרד ממני. שאלתי אותו אם הוא עצוב והוא ענה: ‘לא. אני רק דואג לך’.
“הוא אף פעם לא אמר לי להתפלל, לקרוא תהילים או להתחזק בתורה ובמצוות. כשהוא הזכיר את הקדוש ברוך הוא זה היה רק כדי לתת חותמת לרמיזות שלו. ‘השם אוהב אותך ואני הולך בעקבותיו’.
“כשלפני כשנתיים הסתיים סוףסוף המצב האומלל הזה והתחלתי להתפכח ולראות מה קרה לי הייתי בהלם. ניסיתי לחשוף את הדברים אבל האנשים לא היו מסוגלים לקלוט דבר חמור כזה. מעמדו של הרב אבינר שיתק מלכתחילה כל אפשרות להתלונן נגדו
.
“מהר מאוד התייאשתי מהמלחמה הבלתי אפשרית הזאת והחלטתי לשתוק ולשכוח. עשיתי מאמצים אדירים לעשות שלום איתו כדי שאוכל לחיות בשקט ובשלווה עם הסביבה שלי.
“כתבתי לו והצעתי לקיים יחסים חדשים, בריאים ונורמליים כמו עם כולם. אבל לא הצלחתי לסלוח. ישנם דברים לא ברורים ולא נקיים. הכעס והשאלות חזרו תמיד. יש דבר אחד שחשוב לי להבהיר: בציבור שלנו סוגרים בדרך כלל סיפורים כאלה מפני שמפחדים שהתוצאה תהיה הכללה שתפגע בכל הציבור. חשוב לי שיהיה ברור שהציבור לא אשם”.
שתיקת הרבנים
לפני שנתיים פנתה שרה באמצעות קרוב משפחה אל הרב צבי טאו, ראש ישיבת “הר המור” והציגה בפניו את השתלשלות העניינים. הרב טאו שוחח בעקבות הדברים עם הרב אבינר והורה לו להפסיק לקבל נשים. לדבריה, הורה לה הרב טאו להשתיק את העניין ולהשמיד את המכתבים של הרב אבינר שעוד נותרו לה.
לפני כמה חודשים, לאחר שהתוודעה שרה אל סיפורה של רות, ניסו השתיים לפנות שוב אל הרב טאו בטענה, כי יש צורך לברר לעומק את הנושא. “שוחחתי בעניין הזה עם הרבנית טאו והיא אמרה שהרב אבינר משתדל היום לא לקבל נשים”, אומרת רות. “כשהצעתי לה שנערב בנושא אנשי מקצוע, היא אמרה לי שנשים לא צריכות לפתוח את הפה לפני גברים. היא אמרה לי שלא נוכל להיפגש בעניין הזה עם הרב עצמו”.
רות ושרה החליטו לנסות להיעזר ברבנים אחרים. “העברתי לרב מרדכי אליהו מכתב שבו סיפרתי באריכות את כל הסיפור”, מספרת שרה. “הרב העביר לי תשובה שכדאי שאפנה עם העניין לרב אברהם שפירא. כתבתי גם לרב שפירא וקיבלתי ממנו תשובה שהוא לא רוצה להתערב בסיפור הזה. חזרתי לרב אליהו ושאלתי מה זה אומר שהוא לא עונה לי ומה אני צריכה לעשות עכשיו. קיבלתי תשובה שאסור לי ל
נקום, אלא לעשות רק מה שצריך כדי להציל את עצמי”.
במקביל פנו רות ושרה גם למנהל בתי הדין הרבניים, הרב אליהו בןדהן. “הרב בןדהן תחקר אותי וביקש לדעת כמה שיותר פרטים”, אומרת רות. “הוא הסכים לדבר עם הרב אבינר אבל התנאי היה שנגיד לו מראש איפה זה נגמר. הוא ביקש שנתחייב שלא להמשיך לעסוק בעניין, ואפילו אם ישאלו אותנו, שנגיד שהעניין סודר ונסגר. לא הייתי מוכנה להבטיח לו דבר”.
הרב אליהו בןדהן מסר בתגובה: “אמרתי לנשים שאני מוכן לטפל רק בתנאי שעד שאני לא גומר, הן לא יערבו בעניין אף גורם אחר, ורק מאוחר יותר, אם הטיפול שלי בנושא לי ימצא חן בעיניהן, שיפנו למי שהן רוצות. הייתי מוכן לעשות את זה בהתנדבות למרות שזה לא התחום שלי. אני אחראי על דיינים ולא על רבנים”.
מלשכתו של הרב מרדכי אליהו נמסר בתגובה כי המקרה לא זכור לרב.
הרב יעקב שפירא, בנו של הרב אברהם שפירא, מסר בשמו כי לרב לא זכור שהוא טיפל בנושא. “הנושא נמצא בתחום טיפולה של הרבנות הראשית”.
ממשרדו של הרב טאו נמסר בשמו כי הוא אינו מוכן לשוחח עם עיתונאים. *
תגובת הרב אבינר
“שתי הנשים האלה היו במצוקה גדולה”, אומר הרב שלמה אבינר כשהוא נשאל על טענותיהן של רות ושל שרה. “כשרות פנתה אלי בעקבות בעיות בבית נעניתי לעזור והשקעתי בכך המון זמן. עיקר העזרה היה בעידוד, בחיזוק ובנתינת עצות. אני לא פסיכולוג אבל אמרתי לה הרבה מילות עידוד וחיזוק וכפי שנודע לי עכשיו, יכול להיות שזה התפרש על ידה בצורה לא בריאה. היא היתה מאוד קשורה אלי ומצאה בי תמיכה.
“הביטויים שהיא מזכירה הם ביטויים שהיא נותנת להם פרשנות לא נכונה. היא אספה אולי 30 ביטויים כאלה. הקשר שלנו נמשך שבע שנים. אם מתוך זה היא הצליחה למצוא רק 30 משפטים זה סימן שהשיחות שלנו היו שיחות שגם היא לא מצאה בהן בעיה”.
ואם באמת זה רק 30 התבטאויות מהסוג הזה, זה בסדר?
“צריך לראות את הביטויים האלה בהקשר הנכון ולא במנותק”.
רות טוענת שכל השיחות הלכו כל הזמן לכיוון המיני ולכיוון חדר המיטות. לטענתה כשהיא סיפרה לך על תקיפה מינית שהיא עברה בגיל צעיר, שאלת אותה עוד פעם ועוד פעם איך זה היה, והוצאת ממנה סיפורים אישיים אינטימיים ודברים שהיא לא רצתה לספר.
“זה לא נכון. כל הדברים האלה תמיד באו מצדה. הבעיה היתה
שהיא היתה מנותקת מבעלה ואני אמרתי לה הרבה פעמים שזה לא טוב. שהיא צריכה לחיות חיים נורמליים עם בעלה. היא היתה אומרת לי שהיא לא יכולה וזה קשה לה. אז מובן שהייתי שואל למה, קרה לך משהו פעם? כנראה שזה על הרקע הזה. לא השתמשתי אף פעם בשום ביטוי מפורט רק אמרתי לה תעשי את זה, זה חשוב, זה טוב”.
יש פה סיטואציה שחוזרת על עצמה אצל יותר מאשה אחת. שתיהן סיימו את הקשר כשהן קשורות אליך בקשר לא בריא. זה לא מעורר שאלות?
“צריך להבין שיש מאות נשים שעזרתי להן במצבים דומים ומתוך זה מדובר רק בשתיים. אז היו שתי נשים, אולי היו עוד. מה אני יכול לעשות? מי שלא עוסק בזה זה לא קורה לו”.
השאלה היא אם רב צריך לעסוק בדברים האלה.
“אני עוסק בלעזור לאנשים. אם מישהי מהנשים האלה חושבות שזה עיקר השיחות שלנו זה לא דבר נכון. מעבר לכך, לפני ארבע שנים הפסקתי לגמרי לעזור לנשים בגלל הפרשה הזאת. נשים שפונות אלי אני מפנה היום לפסיכולוגיות”.
אולי היה נכון לעשות כך גם בעבר.
“זה היה נכון גם בעבר. הבעיה שפסיכולוגיות לוקחות הרבה כסף. אני לא לוקח כסף. צריך להבין, אני עוסק בעידוד ובסיוע. כדי לעסוק בזה לא צר
יך להיות פסיכולוג. ברגע שאני מרגיש שאני צריך עזרה אני מיד מנתק”.
אמרת לה “כשאת הולכת למקווה תדמייני שאני מלווה אותך”?
“היא לא רצתה ללכת למקווה. אמרתי לה, תלכי למקווה, תתחזקי, אני תומך בך, זאת הכוונה. זה לא שאני איתה בתוך המקווה”.
השאלה מה קורה לאשה שיש לה בעיה עם בעלה ואתה אומר לה “את כמו חלק ממני”, “את יקרה לי”, “את חשובה לי”, “אני מחבב אותך”.
“צריך לדעת באיזה הקשר אמרתי לה את זה. זה נאמר הפוך. האשה שאלה אותי: ‘האם אתה באמת דואג לי?’. הייתי עונה לה: ‘כן, ודאי שאת חשובה, ודאי שאני דואג לך'”.
כשאתה אומר לה משפט כמו “מה שממית את האהבה הם הנישואים”, איך אפשר להבין את המשפט הזה?
“כשמישהו אומר לי שהוא לא אוהב נישואים, אז אני לא יכול להתחיל להטיף לו מוסר. אני קודם כל חייב לחזור על מה שהוא אומר כדי שיבין שאני קרוב לכאבו. אז אני אומר לה נכון, את חושבת שהנישואים ממיתים את האהבה? ככה את מרגישה? אני חייב להיות שותף לזה”.
רות תיארה כמה מקרים שנגעת בה, כשהמקרה הבולט היה בפגישה שלכם לא רחוק מהכותל.
“זה שטויות. זה דמיונות”.
היא טוענת שפעמים רבות כשישבתם ברכב
שלך היית מתכופף לתא כפפות ונוגע ברגליה.
“זה שטויות. אני מוכן לומר שהיו ביטויים שהיא פירשה אותם בצורה לא בריאה. אבל זה לא היה. גם הטענה שלה שאני אמרתי לה על אוננות. אני אף פעם לא אמרתי לה איך עושים את זה, אני גם לא יודע איך עושים את זה. אמרתי שזה לא דבר טוב. כשהיא שאלה שוב אמרתי שאם זה לא מלווה במחשבות, זה לא ממש איסור. אבל לא אמרתי מה ומי ואיך. זה דמיונות”.
איך כל ההתבטאויות הללו שלך מסתדרות עם הדברים שאתה מלמד בעניין גדרי צניעות?
“זה לא סותר שום דבר. אני לא מביע חיבה, אני רק מחזק”.
כשאתה קורא לה “נסיכה שלי” אין בזה חיבה?
“היא היתה שבורה והיא חשבה שהיא לא שווה כלום ואז צריך לעודד”.
אמרת לה שיש לה גוף יפה?
“אף פעם לא אמרתי דבר כזה”.
מה קרה באולם החשוך של החיזיון האורקולי?
“האור היה מקולקל ולא עשיתי לה כלום. רציתי להראות לה חיזיון אורקולי מאוד יפה על ירושלים”.
שרה מספרת שהיא התקשרה בלילה ושמת לה שיר אהבה בצרפתית.
“הודעתי לה שאני מנתק קשר והיא היתה עצובה, אז השמעתי לה קלטת שהתוכן שלה ‘נפרדים וזהו'”.
פעם אחרת השמעת לה בטלפון שיר בצרפתית שא
ומר “כמה טוב להיות מאוהב”.
“אני לא יכול לזכור את הכל”.
ביקשת ממנה לכתוב לך מכתבים כל שבוע למרות שהיא לא רצתה, ביקשת ממנה לצלצל אליך כל ערב ואמרת לה “אני אוהב לשמוע את קולך הילדותי”. כתבת: “כל מה שאת כותבת זה בשבילי תענוג גדול אז למה שלא נהנה שנינו”, כתבת: “המכתב שלך מחבר בין נשמתי לנשמתך”, מה היא צריכה להבין מזה?
“היא היתה מסכנה, עברו עליה הרבה דברים קשים”.
היא מספרת שכשהיא נתנה לך את הספר שהיא כתבה אמרת לה: “תנשקי את עצמך במקומי ואולי תשלחי לבעלך את הספר ובין העמודים תשימי לו תמונות פורנוגרפיות”.
“בעלה לשעבר היה אדם מאוד קשה והיתה לה הרבה טינה כלפיו. אז אמרתי לה, את יודעת מה מגיע לו? לשלוח לו תמונה כזאת. זה הכל. כל השאר זה עיוות דברים.
“אני מצטער שגרמתי להן צער. אני ביקשתי משרה המון פעמים סליחה. לא רציתי לגרום לה צער. גם רות, ניסיתי לדבר איתה אחרי הסיפור הזה. היא לא היתה מוכנה אז התקשרתי והשארתי לה הודעה שאני מבקש סליחה על כל הצער שגרמתי לה. אני לא חושב שלפי ההלכה יש לי אחריות אבל ביקשתי סליחה. לפעמים כשאני מתייחס יפה לאנשים זה מתפרש לא טוב”.
What I’m going to tell you in the first section of this report I would not have believed possible as recently as a month ago. It has boggled my imagination. It will cost me some subscribers, especially among physicians, but I don’t care. I really don’t know what to make of this information, but I at least want you to know. Some of you will think I’ve gone off the deep end. Nonsense! I went off the deep end years ago. This time, I’ve gone over the falls. (But I survived!)
