If It Can’t Be Lived By EVERYONE Then It Isn’t Judaism At All!

As a continuation of our previous article… 

Likutei Moharan Part II chap. 19 (עקר התכלית והשלמות הוא רק לעבד השם בתמימות גמור):

כִּי יֵשׁ מְחַקְּרִים שֶׁאוֹמְרִים, שֶׁעִקָּר הַתַּכְלִית וְהָעוֹלָם הַבָּא הוּא רַק לָדַעַת כָּל דָּבָר כְּמוֹת שֶׁהוּא, כְּגוֹן לֵידַע הַכּוֹכָב כְּמוֹ שֶׁהוּא, לֵידַע מַהוּתוֹ, וּמִפְּנֵי מָה עוֹמֵד בַּמָּקוֹם הַהוּא, כִּי יֵשׁ מַשְׂכִּיל וּמֻשְׂכָּל וְשֵׁכֶל, דְּהַיְנוּ הַכּחַ הַמַּשְׂכִּיל וְהַשֵּׂכֶל בְּעַצְמוֹ וְהַדָּבָר הַמֻּשְׂכָּל, וְזֶהוּ הַתַּכְלִית וְהָעוֹלָם הַבָּא אֶצְלָם, שֶׁיִּהְיֶה נַעֲשֶׂה אֶחָד מֵהַמַּשְׂכִּיל וְהַמֻשְׂכָּל וְהַשֵּׂכֶל…

וְתֵדַע שֶׁאֵין הַדָּבָר כְּדַעְתָּם, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי אִם כֵּן לא יַשִּׂיגוּ הַתַּכְלִית, רַק מְתֵי מְעַט מְעַט מְאֹד, דְּהַיְנוּ הַבַּעֲלֵי שֵׂכֶל פִילוֹסוֹפִים, וּמַה יַּעֲשׂוּ קְטַנֵּי הָעֵרֶך, שֶׁאֵין לָהֶם שֵׂכֶל כָּזֶה לַחֲקר חֲקִירוֹת לָדַעַת הַמֻּשְׂכָּלוֹת, שֶׁהֵם רב וְעִקָּר הָעוֹלָם, אֵיך יַשִּׂיגוּ הֵם אֶת הַתַּכְלִית?

אֲבָל בֶּאֱמֶת עִקָּר הַשָּׂגַת הַתַּכְלִית הוּא רַק עַל יְדֵי תְּמִימוּת דַּיְקָא, דְּהַיְנוּ יִרְאַת הַשֵּׁם וּמִצְווֹת מַעֲשִׂיּוֹת בִּפְשִׁיטוּת גָּמוּר, (קהלת י”ב): “סוֹף דָּבָר הַכּל נִשְׁמָע, אֶת הָאֱלֹקִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם“, הַיְנוּ שֶׁשְּׁלמה הַמֶּלֶך, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, מְלַמֵּד אוֹתָנוּ שֶׁעִקָּר הַשָּׂגַת הַתַּכְלִית, שֶׁהוּא בְּחִינַת סוֹף דָּבָר, הוּא רַק עַל יְדֵי תְּמִימוּת וּפְשִׁיטוּת, לְיִרְאָה אֶת ה’ וְלִשְׁמר מִצְווֹתָיו בִּפְשִׁיטוּת, וְזֶהוּ “סוֹף דָּבָר הַכּל נִשְׁמָע, אֶת הָאֱלֹקִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר”, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת תְּמִימוּת וּפְשִׁיטוּת לְיִרְאָה אֶת ה’ וּלְקַיֵּם מִצְווֹתָיו בְּעֻבְדָּא וְכוּ’ בִּפְשִׁיטוּת כַּנַּ”ל, וְזֶה שֶׁסִּיֵּם: “כִּי זֶה כָּל הָאָדָם”, הַיְנוּ כִּי זֶה יָכוֹל כָּל אָדָם לְקַיֵּם וּלְהַשִּׂיג עַל יְדֵי זֶה אֶת הַתַּכְלִית, מֵאַחַר שֶׁעִקָּר הוּא “אֶת אֱלקִים יְרָא” וְכוּ’, עַל כֵּן יָכוֹל כָּל אָדָם לְהַשִּׂיג הַתַּכְלִית, כִּי זֶה כָּל אָדָם יָכוֹל לְקַיֵּם.

…

וְהַמְחַקְּרִים וְהַכּוֹפְרִים מְפָרְשִׁים כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ עַל פִּי חָכְמוֹת וְאֶפִּיקוֹרְסוּת שֶׁלָּהֶם, שֶׁכָּל הַתּוֹרָה, וַאֲפִלּוּ מִצְווֹת מַעֲשִׂיּוֹת הַכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה, מְפָרְשִׁים הַכּל עַל פִּי צוּרָה וָשֵׂכֶל. לָא מִבָּעֲיָא מַעֲשִׂיּוֹת הַכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה אוֹמְרִים שֶׁהֵם מְרַמְּזִים רַק עַל הַנִּמְשָׁל וְהַצּוּרָה לְבַד, דְּהַיְנוּ שִׂכְלִיּוּת שֶׁלָּהֶם, אֶלָּא אֲפִלּוּ מִצְווֹת מַעֲשִׂיּוֹת הַמְפרָשִׁים בַּתּוֹרָה מְפָרְשִׁים הַכּל שֶׁהֵם מְרַמְּזִים רַק עַל שִׂכְלִיּוּת וְחָכְמוֹת שֶׁלָּהֶם, וְכוֹפְרִים בִּפְשׁוּטוֹ לְגַמְרֵי…

Second-Hand Story of Israeli Police Insanity

Someone told me he was witness to the following:

The Israeli State’s cops got on an intercity bus (between two Charedi cities  – I believe this was on Motzei Shabbos) and demanded all passengers (Charedim, of course) wear masks, including covering the nose.

Hey, at least they didn’t take a quick picture and just hand out tickets, right?

Now, one man resisted. He began asking if today was Purim when we wear masks… But any rational person could tell at a single glance that the man was not in his right mind. Of course, no one accuses the cops of being rational, so, against the protests of the whole screaming bus, the “peace officers” just had to show the mentally ill individual “Who’s Boss”.

They tried to take him away, so he got violent and broke a copper’s nose. Then, in the most remarkable event of the evening, the constables, shockingly, let him go.

Don’t ask me. I’m just repeating the story!

ספר ‘לשכנו תדרשו ובאת שמה’ – בירור הלכתי מקיף בנושא העלייה להר הבית

Download (PDF, 8.92MB)

Reprinted with permission.

הכנס לאתר שלנו ‘הר הבית כהלכה’: www.harhabait.org.il

re: Bald Monkeys Aren’t ‘Nazirites’

Regarding yesterday’s remark that bald monkeys aren’t “Nazirites” (נזירים)! — secular Hebrew to the contrary notwithstanding.

Rabbi Avi Grossman writes in:

Adderebba.

Not only is it clear that the Hebrew nazir is one who abstains from wine and grape juice (״מיין ושכר יזיר״) nothing like the Christian concept of an ascetic monk, our nazirim did not take on the ridiculous, unnatural, and perverse practice of celibacy, and more importantly, just like the word for abstention, yazzir, is of the root nun-zayin-reish in the hif’il conjugation, the simple segolate-noun form of the word, neizer, a type of crown, is specifically referring to the nazirite’s long hair. Intentionally removing all of the hair of one’s head is the opposite of being a nazirite.

(Avoiding contact with the dead is not referred to with the same term, and is instead referred to as it is with regard to priests – avoidance of ritual contamination. See also my earlier essay about how nazirisim is basically a means of opening the priesthood and its attendant higher sanctity to those who are disqualified from the actual priesthood.)

לעתים *חייבים* לפרוש מן הציבור – הרש”ר הירש בריש פר’ לך לך

דברי הרש”ר הירש זצ”ל בראשית ריש פרק י”ב:
…
הוספת כינוי השם ל״הלך״ – כדוגמת ״וילך לו אל ארצו״ (שמות יח, כז), ״אֵלְכָה־לִּי אֶל־הַגְּדֹלִים״ (ירמיהו ה, ה) וכדומה, וכן ״קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי״ (שיר השירים ב, י) וכדומה – נותנת להליכה תמיד כיוון מיוחד, מייחד או מבודד.
״הלך״ קרוב ל״חלק״. לשורש ״חלק״ יש שתי משמעויות. א. להפלג ולהפרד; מש״נחלק״ חומר לשנים, ניתק הקשר בין שני ״חלקיו״. ב. להיות חָלָק, שפני השטח החיצוניים יהיו ללא גבשושיות ושריטות ולא ידבק בהם מאומה. כך גם ״עלג״ [הקרוב ל״חלק״], להוציא מהפה מילים שבורות שאינן מתאימות יחד, לגמגם.
נמצאת אומר שעצם התיבה ״הלך״, משמעה ניתוק והפרדה. ניתוק זה יכול להיות אמצעי להשגת מטרה ועמדה חדשה; או להוות תכלית בעצמו, כשעצם ההליכה היא המטרה. כינוי־השם ״לְךָ״ המתווסף כאן אל הפועל ״לֵךְ״, שם את הדגש על האפשרות השניה.
״לך לך״: ״לך למען עצמך, לך בדרכך שלך, תבודד את עצמך!״ זו הלשון שנאמרה גם על יתרו: ״וילך לו״ (שמות יח, כז). הוא ויתר על המעלות שיכל לזכות בהן אילו היה משתף את גורלו עִם עַם ישראל. כיוצא בזה, אומר יהושע לבני גד ובני ראובן: ״וְעַתָּה פְּנוּ וּלְכוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם״ (יהושע כב, ד); ״מלאתם את חובתכם לציבור, ועתה יכולים אתם ללכת ׳לדרככם׳⁠ ⁠״. מעתה פירוש הכתוב הוא: ״לך למען עצמך, לך לדרכך שלך; לך בדרך שתבודד אותך מארצך וממולדתך ומבית אביך – מכל הקשרים שהיו לך עד כה״. הנדידה הראשונה מאור כשדים הייתה אולי כדי להנצל, אך במצות ״לך לך״, ההליכה היא תכלית לעצמה.
מארצך וממולדתך ומבית אביך – ״ארץ״, ״מולדת״ ו״בית״, הם הקרקע שממנה צומחת האישיות האנושית:
…
הזכרנו כל זאת כדי להדגיש את הערך הרב שלשון הקודש מעניקה ל״מולדת״ ולמקום הלידה. אכן, לא מתוך זלזול בערכה של ה״מולדת״ נדרש הניתוק מהארץ ומהעם כשהונח היסוד לעם היהודי. אדרבה, ההערכה ליסודות האלה מעידה על גודל הנסיון שהוטל על אברהם. עצם הבידוד שהוטל עליו, העמיד אותו בניגוד חד לרוח הזמן.
כפי שראינו, נטיית הדור ההוא – שתחת הסיסמה ״נעשה לנו שם״ התחילו לבנות מגדל לכבודו של אדם – לא הייתה של הפרט. לא הייתה בה הכרה בערכו ובמשמעותו של היחיד, אלא ריכוזיות אשר שללה מהיחיד את ערכו האישי, וצמצמה אותו למכשיר בלבד, ללבינה גרידא במבנה שאמור להיות המייצג של הציבור.
נטייה זו לריכוזיות מעלה את האמונה הכוזבת בשלטונו הבלעדי של הרוב. כתוצאה מכך, כל ערך הנחשב לקדוש בעיני הרוב, הופך להיות מיד מקודש גם בעיני כל יחיד.
בודאי נכון שעל הציבור לייצג ערכים נעלים. היהדות גם היא נותנת חשיבות לציבור מזה הטעם, ואוסרת על היחיד לנתק עצמו מהציבור. אך למרות זאת, בתחילת דרכה של היהדות, אומר הכתוב: ״לך לך״, ״לך למען עצמך, לך בדרכך שלך״ – זהו ערך נעלה עוד יותר. אין אחד הרשאי לומר: ״צדיק אני וישר די הצורך לעומת האחרים, כפי המקובל בימינו״, אלא כל יחיד אחראי ישירות בפני ה׳ על התנהגותו האישית. ואם אכן נוצר צורך בדבר, אם השיטה הנהוגה על ידי הרוב אינה נכונה – אומר לו הכתוב: פעל לבדך ועבוד את ה׳!
זו הייתה הגישה שנדרשה מאברהם כנקודת התחלה לשליחותו ולשליחות העם שיצא ממנו. אמנם קשרים אמיצים קושרים אדם לארצו ולמשפחתו, ולשון הקודש אף היא רומזת לכך בעצם המילים ״ארץ״ ו״בית״. למרות זאת, הקשר המחבר אותנו אל ה׳ חייב להיות חזק יותר מהקשר למולדתנו ולמשפחתנו.
איך יכולנו להחזיק מעמד ואיך נוכל להמשיך ולהתקיים, אלמלא ירשנו מאברהם אבינו את אומץ הלב להיות מיעוט?
״יהדות על פי רוח הזמן!״ המחאה החריפה ביותר נגד רעיון זה נאמרה במצוה הראשונה שניתנה לאברהם: ״לך לך״! האם הופעתו הראשונה של אברהם עלתה בקנה אחד עם רוח זמנו – בתוך תוכן של כשדים, בבל, אשור, צור, צידון, ומצרים העתיקה? בארצות ההן השיטה המקובלת הייתה בסופו של דבר פולחן הכח ותאוות החושים. בני אסיה עבדו לתענוגות, בעוד שהמצרים הקדמונים האלילו את הכח והחניקו את חירות היחיד. חוץ משרידים מועטים שנותרו, כמעט ונעלם רעיון האלוקות – עד שקם והופיע אברהם בעולם! ובה בשעה שכל אדם אחר בעולם ביקש למצוא בו את מקומו, לבסס את מעמדו, ולקנות זכויות אזרח, ויתר אברהם על מולדתו וזכויותיו האזרחיות. הוא הפך מרצונו החפשי לגר, והתכחש בגלוי לכל אלהי הגויים!
התנהגות כזו דורשת אומץ לב ואמונה חזקה באמת הפנימית של האדם ובהכרת האל שלו. לשם כך דרושות ההכרה היהודית, ו״קשיות העורף״ היהודית. זה היה הנסיון הראשון שהוטל על אברהם אבינו.
דבר זה מסביר את הרמז שגילו לנו הנביאים – הצופים (הממונים מאת ה׳ להבין את הזמנים), בכ״ף הכפולה של ״לך לך״. הם ראו את האותיות הסופיות של האל״ף בי״ת, כסימנים לזמנים מיוחדים של קץ ישועה, וכללו את כל תולדות העם היהודי בצורות הכפולות של אותיות מנצפ״ך (עיין במדבר רבה יח, כא): הכ״ף הכפולה ב״לך לך״ של אברהם, המ״ם הכפולה ב״עצמת ממנו״ (להלן, כו, טז) של יצחק, הנו״ן הכפולה ב״הצילני נא״ (להלן, לב, יב) של יעקב, הפ״א הכפולה ב״פקד יפקד״ (להלן, נ, כד) של גאולת מצרים, והצד״י הכפולה ב״צֶמַח שְׁמוֹ וּמִתַּחְתָּיו יִצְמָח״ (זכריה ו, יב) של הגאולה העתידה. ״לך לך״ – המצוה שניתנה לאברהם, היתה נקודת ההתחלה של הגאולה. [עיין יתר ביאור על כך באוסף כתבים כרך ב עמודים רנא–רס]. כאשר אברהם שמע בקול ה׳ והלך לבדו בבדידות, הוא הכריע את הכף לטובת גאולת העולם.