הטבע – אם תענה אותו, הוא יודה בכל
בחברה המודרנית יש הרבה חוקים נגד התעללות וניצול, אסור להתעלל בקטינים ובחסרי ישע, אסור לנצל סמכות, אסור אפילו להשחית מקרקעים, מטורפי ה’קיימות’ אוסרים גם לפגוע בכל מיני דברים שלא ברור שהם קיימים בכלל, ורק תחום אחד פרוץ לחלוטין, מין בלתי מוגן, שכל אחד יכול להתעלל בו, לנצל אותו, להשחית את פניו, ואין פוצה פה ומצפצף!
זה הזן של הישויות המופשטות, למשל המיסטיקה, אין איסור להתעלל בה, אין איסור להשתמש בה לניצול אחרים. אם בבא משודרג דורש סכום כל שהוא כדי להסיר כישופים, זו זכותו. המחוקק סומך על האזרח האינטלגנט, שאם הוא בוחר להשתמש בשירותיהם של מיסטיקנים, הוא גם ידע להבדיל בין השרלטנים הגדולים לבין הקטנים.
אבל מה אם פרופסור לפיזיקה מתנהג כך?
כן, עוד מישהו יצא נורא מסכן, המדע. מתעללים בו, מנצלים אותו. ואין לו איך להתגונן.
הנה, רק עכשיו יצא הבטאון המדעי המכובד נייצ’ר, בקריאה כי ‘הנזק שגרם טראמפ למדע כמעט בלתי הפיך’, נשמע כמו אויויו, נו באמת. מערכת מדעית שמתנהלת כמו שצריך, לא יכולה להיפגע ע”י פוליטיקאי, גם אם הוא מאד ירצה. מה שנפגע, הוא המערכת של ניצול המדע, החוצפה הבלתי נסבלת של מיעוט קולני להתעלל במדע, לנצל אותו, לנכס אותו, ובכך לפגוע במפעל המדעי ובאמון של האנושות בו.
“הטבע – אם תענה אותו, הוא יודה בכל”, אמר איש מדע מפורסם, כשנתקל באיזה מאמר שמתעקש לאשש תיאוריה מטופשת, בעזרת ריבוי גרפים ומספרים. אז כן, מענים את המדע, גורמים לו להודות בכל מיני דברים, ואחר כך מתלוננים שהמדע יושב לו בנישה שפוליטיקאי יכול להתערב. אם תביא את המדע לפוליטיקה – הוא יתנהג כחבר כנסת. בכנסת (גם בקונגרס) דברים מתקבלים בעזרת לוביסטים, צעקות, ובסוף הצבעות. וכך הם גם מתבטלים, מה שמושג באמצעות רצונות ואינטרסים, גם יקרוס באותה דרך. מה לזה ולמדע?
והנה פרופ’ שנרב מכובדינו מלמד אותנו איך להתייחס לניצול המדע ע”י אנשי מדע מפורסמים:
בשנת 1938 פרסם העתון המדעי רב היוקרה Nature את מאמרו של פיסיקאי גרמני מוביל, חתן פרס נובל מכובד, יוהנס שטארק. במאמר זה לא חלק שטארק עם שומעיו את תגליותיו החדשות בקשר לקרני קתודה או להשפעת השדה החשמלי על הספקטרום של אטום המימן. במקום זאת הוא ייחד את מאמרו לשאלות של “מדיניות מדעית”, כלומר לאפנים השונים בהם פועלים פיסיקאים, לתפיסותיהם השונות את מטרת המחקר שלהם וכדומה.
החלוקה הבסיסית אותה מכר שטארק היתה בין מה שהוא כינה “מדע פרגמטי” לבין דרך אותה הוא הגדיר “מדע דוגמטי”. מבחינתו של איש המדע הפרגמטי, טוען שטארק, הפיסיקה מתחילה ונגמרת בניסוי, והמדד האולטימטיבי של הבנה תיאורטית הוא התאמתה לניסוי. מדענים דוגמטיים, לעומת זאת, מתייחסים בראש ובראשונה אל ההבנה התיאורטית, ומבחינתם ניסויים הם משהו משני בחשיבותו. אנשים אלו דומים, בעיניו, לסכוליסטיקנים של ימי הביניים, מין מלומדים העסוקים ב”התעמלות מחשבתית”, בהמצאת דוגמות משונות, באקרובטיקה לשונית, וכל הדברים הללו מנתקים אותם מן המציאות.
לא קשה לראות כי האבחנה שערך שטארק מבדילה בעצם בין פיסיקאים נסיוניים לתיאורטיקנים. גיבוריו של שטארק הם הנסיונאים הגדולים של ראשית המאה העשרים, ובפרט ארנסט רתפורד ורבו פאול לנארד (ההוא מפוטנציאל לנארד-ג’ונס). הנבלים בסיפור שלו, אותם פיסיקאים דוגמטיים המהרסים את המדע, הם התיאורטיקנים הגדולים שהוא לא מהסס לנקוב בשמותיהם: בראש ובראשונה אלברט איינשטיין, וכמובן כנופית הקוואנטים: בורן, שרדינגר, היזנברג, זומרפלד. הוא מתאר אותם כרודפי פרסום רעשניים היוצאים למסעות יחסי ציבור סביב העולם כאשר רעיונותיהם ההזויים, הדוגמטיים והמבושלים למחצה עדיין לא נבחנו בניסוי.
בפרספקטיבה מאמרו זה של שטארק הוא די מדהים. עם כל ההערכה לתרומותיהם של שטארק או לנארד, איש לא רואה בהם היום חוקרים בני השוואה עם אנשים כמו איינשטיין או שרדינגר ששינו את עולם הפיסיקה מן היסוד.
שטארק גם לא היסס לערב את עמדותיו הסוציולוגיות (או הביולוגיות) בסיפור. הוא מסביר כי מאז ומקדם עיקר התגליות החשובות של הפיסיקה נעשו על ידי מדענים אריים (“רובם מהגזע הנורדי”), ולעומת זאת בין אנשי האסכולה הדוגמטית המושחתת יש “נוכחות מכרעת של אנשים ממוצא יהודי”. הוא אמנם מציין שיש להעריך תגליות חשובות ללא קשר ללאומיותו אל לגזעו של המגלה, ויש להלחם בדוגמטיזם “בלי קשר לשאלה אם העבריין הוא יהודי או לא”, אבל בכל זאת האבחנה הבסיסית נשארת.
מה למדנו אנו כאן?
לבטאונים המדעיים המובילים יש מנהג מוזר לפרסם מאמרי עמדה, כלומר לא מאמרים המספרים על תגלית או מציעים איזו סינתזה אלא כאלו המבטאים מחשבות כלליות שהקשר ביניהן למדע הוא עקיף. לנו, הקוראים, חשוב לזכור שכאשר האנשים הללו עוזבים את הנושאים בהם יש להם מומחיות וגולשים לנושאים בעלי השלכות חברתיות או פוליטיות, מה שנקבל, בסיכוי של כמעט מאה אחוז, זה את הזבל שבאותו רגע נתון הוא אפנתי באותן שכבות חברתיות מהן באים עורכי כתב העת, אולי בשילוב של קצת יותר יהירות שנובעת מתפיסתם המופרכת לפיה הם מדברים מעמדתם כמדענים פלוס הבטחון שיש להם בכך שהם לא ישלמו שום מחיר על שפה בוטה.
כתבתי על כך בעבר, בהקשר להרצאות של קארל בנדר, אבל אני סבור שחשוב לחזור על כך: כאשר אתם פוגשים “מכתב של ששים מתמטיקאים” או כאשר עתון מדעי ממליץ על מועמד לנשיאות – תנו לכך את המשקל הראוי. פחות או יותר אפס.
אז כן, מנצל המדע המפורסם, אבי בליזובסקי מתלהב מכך שאפילו עורכי הסיינס הצטרפו לקריאת הקודש הנרגשת של הנייצר להצביע לביידן (כי הביולוגים והזיאולוגים במאמרם הנלעג, קבעו שיש לו “יחס רעיל כלפי נשים”, וממילא זו פגיעה בלתי הפיכה במדע… הבה ונאמר בעדינות שיחסו ה’חביב’ של קלינטון כלפי נשים, ואף של ביידן עצמו לפי תיעודים פומביים, לא מפריעים לאותם צבועים). אנשים שפויים לעומת זאת, רואים במאמרים אלו את זיהומו של המדע, את הנסיונות לכפות דעה מסויימת, השערה כל שהיא, לעובדה ולדת קיומית.
נשלח אותכם בפעם המליון לבלוג הירוק, כדי להתמודד עם עובדות, לאחרונה מה שעושה פרופ’ מיכה קליין, הוא פשוט להציב עובדות במשפטים קצרים, אין צורך אפילו להוסיף משפטי קריאה, צרור ציטוטים של אנשי מדע ובכירים בענף האקלים, בכירים אפילו יותר מגרטה הנה:
אל גור אמר ב2007 “ב2013 הקוטב הצפוני יהיה חופשי מקרח”, על הפעילות הזו הוא זכה בפרס נובל.
יורש העצר הבריטי צ’ארלס אמר ב2009 “יש לנו שמונה שנים להציל את העולם”.
גורדון בראון, אמר ב2009: “יש לנו פחות מ50 יום להציל את העולם מקטסטרופה”.
לורן פאביוס ב2014: “יש לנו 500 יום למנוע כאוס אקלימי”.
פרופ’ פטר וודהמס אמר ב2013: “בתוך שנתיים הקוטב הצפוני יהיה חפשי מקרח”.
ב2008 יצא גילוי דעת של ‘מדעני נאס”א’ לאמור: “תוך 5-10 שנים הקוטב הצפוני יהיה חפשי מקרח”.
במסמך רשמי של חיל האויר האמריקאי, נכתב כי ב2016 הקוטב הצפוני יהיה חפשי מקרח.
זה פרצופם הנלעג של נביאי השקר מנצלי המדע. דוגמאות למאות בבלוג הירוק. רק עובדות. שקרים בשם המדע.