נכתב עבור עמותת “יסודות” – המרכז לליבון ענייני תורה ומדינה
בעקבות עבודות שביצעה לאחרונה רכבת ישראל בשבת בכמה תחנות רכבת מרכזיות, עלתה לזמן קצר לסדר היום הציבורי סוגיית העבודה בשבת וההיתרים הניתנים לכך. הנושא עלה על ידי המפלגות החרדיות שאף איימו במשבר בשל כך, אולם מהר מאוד שקע הנושא והשתיקה בעניין שבה לקדמותה. נראה שישנה הסכמה של כל המפלגות, שמוטב לכולם להעלים עין מהמצב הקיים ולהמשיך לטאטא את הסוגיה מתחת לשטיח. סוגיית השבת היא להבנתי רק דוגמה אחת להיעדרו של דיון רציני ומעמיק בסוגיות של דת ומדינה, והדבר מצריך אותנו לנסות ולהבין את הגורמים לכך.
ההנחה הבסיסית הרווחת היא שהציבור הדתי והחרדי בישראל מבקש לנהל את חייו במרחב הפרטי והציבורי בהתאם להלכה, אלא שהרוב החילוני של אזרחי ישראל מונע מהם את מבוקשם. לשם כך נועד הסטטוס קוו, שמשמר את החלקים שבהם הוסכם על שמירת הלכה בנושאים כדוגמת שבת, כשרות, נישואין וגירושין, גיור וכיו”ב. על פי הנחה זו, הסיבה שנציגי הציבור הדתי והחרדי אינם תובעים הקפדה גדולה יותר בנושאים הללו, היא בשל חולשתם הפוליטית מול נציגי הציבור החילוני. לאור זאת, אם תיווצר סיטואציה של רוב דתי וחרדי בישראל, המדינה עשויה להפוך את פניה באופן משמעותי. אולם בחינת עומק של הדברים, מעלה להבנתי תמונה שונה לחלוטין.
לעניות דעתי, הציבור הדתי והחרדי בישראל תשע”ו / 2016 איננו יודע בעצמו כיצד הוא מבקש לעצב את פניה של המדינה, אם ניתנה לו היום האפשרות לקבוע את אופיה של מדינת ישראל בכל הנושאים הנזכרים. ההתפתחויות הטכנולוגיות, החברתיות, הערכיות, המדיניות ועוד, מציבות בפני האדם הדתי והחרדי המחויב באופן מלא לתורה ולהלכה אתגרים גדולים. ההתמודדות אתם מבחינה הלכתית, מחייבת פסיקה בעלת רוחב דעת ואומץ, שקשה למצוא דוגמתם בקרב המנהיגות הרבנית הקיימת. בשל כך, פוסקי ההלכה מניחים את ידם מלעסוק בסוגיות אלו, מתוך הבנה שבכל מקרה הדברים אינם תלויים בידם. וכשלציבור הדתי והחרדי אין חזון כיצד הם עצמם היו מנהלים את הדברים, ברור שאין להם יכולת להתמודד באופן רציני עם הרוב החילוני.
אם נחזור לדוגמה של שמירת שבת, הרי ניתן לשער שחלק ניכר מהציבור הדתי והחרדי יתקשה מאוד לקבל צורת חיים, שבה שירותים חיוניים לא יפעלו באופן סדיר בימות החול, בשל השבתתם המליאה בשבתות. מנגד, היצמדות לפסיקה ההלכתית המאפשרת העסקה בשבת של אלפי עובדים בתחום המלונאות והאירוח בשבתות, איננה עולה בקנה אחד עם הקביעה הכללית שאנו מבקשים לאפשר לכל העובדים במשק יום מנוחה כללי. גם אם העסקה זו נעשית עפ”י גדרי ההלכה, ברור לכל בר דעת שקשה לראות בה מימוש של הפסוק “שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר” (שמות כג,יב).
אם מבקשים אנו להפסיק לטמון את ראשנו בחול, ולהתייחס לציבור החילוני כ”גוי של שבת” שלנו, עלינו לברר לעצמנו באופן רציני ומעמיק את החזון שלנו למדינה שהתנהלותה תואמת לדרך התורה והמצוות.