A Personal ‘Kiruv’ Story

I met a kippa-wearer who shaved his beard and peyos.

So, I took the risk and asked him about it.

It turns out he thought these things were just minhag, like the custom of “Chalakeh” for three-year-olds. He wasn’t offended, either.

Lesson: Don’t be too afraid.

נוסח יוליכנו קוממיות *ב*ארצנו

“קוממיות לארצנו” או “בארצנו”

“קוממיות לארצינו” או “קוממיות בארצינו”? הנוסח הנכון לברכת המזון בארץ ישראל

הרב יהודה הלוי עמיחי | אדר תשע”ג

בקשת “ותוליכנו קוממיות” איננה רק בברכת המזון אלא אנו מבקשים כך גם בברכה השנייה של קריאת שמע. השאלה האם בארץ ישראל יש לומר “לארצנו” או מכיוון שכבר באנו לארץ אין צורך להזכיר את הביאה לארץ ולומר “בארצנו”.

א. קוממיות בארצנו

בתשובת הלכות קטנות (מהר”י חאגיז ח”א סי’ קפה) כתב:

שאלה: אם יש לומר בא”י והוליכנו קוממיות בארצנו בבי”ת? תשובה: כך נוהגים לאומרה, ואם היו אומרים לארצנו לא הפסידו כי אין מקומו של כל אדם ניכר[1].

מהר”י חאגיז מספר לנו על מנהג ארץ ישראל שאומרים “והוליכנו קוממיות בארצנו”.

כדעה זו מופיע גם בספר ארץ חיים (סיתהון או”ח סי’ סא):

כתב הגאון מהר”ם בן חביב בתשובת כת”י, שבארץ ישראל נוהגים לומר בברכת אהבת עולם  והוליכנו מהרה קוממיות בארצנו בבי”ת, ומנהג נכון הוא, כי הנוסח לארצנו בלמ”ד אין לומר אלא בחוץ לארץ, והאריך שם בשקו”ט בדברי הטור לקמן סי’ קפח ובמ”ש הב”י לקמן סי’ קפז (ובזמנינו אין המנהג כן).

מהר”ם בן חביב[2] מסביר שהנוסח המקורי של הברכה  ניתקן בארץ ישראל, אלא שלאחר זמן מסויים שינו את הנוסח לפי המצב, כפי שקודם כיבוש הארץ אמרו בברכת המזון נוסח אחר מהנוסח שאמרו לאחר הכיבוש, וכמבואר בב”י סי’ קפז. והוסיף וכתב:

נ”ל דכשהיו שרוים על אדמתם וידם תקיפה על אומות העולם לא היו אומרים בלשון הזה כלל, והם היו אומרים הלשון כפי הזמנים, דבזמנם היו מבקשים להמשיך מלכותם ושיהיה ידם תקיפה על אומות העולם, ולא בלשון זה שאנו אומרים ושבור עול הגוים מעל צוארנו והוליכנו וכו’, וא”כ אנחנו הדרים בארץ ישראל שפיר עבדינן לומר: בארצנו, והדרים בחו”ל בלמ”ד. כי הלשון כפי המקומות והזמנים יאמר, כמ”ש משם הרמב”ן והרשב”א[3] ושאר הפוסקים ז”ל[4].

מהר”ם ב”ח הוסיף:

נראה לי כי עיקר הנוסחה היא לומר בארצינו, משום דנוסחא זו היו אומרים אותה כשהיו שורים באדמתם.

בכת”י של תשובת המהר”ם בן חביב מופיעה הסכמתו של המהר”י חאגיז “יפה כתב חנין”[5], וכך כתב גם בתשובתו בהלכות קטנות (סי’ קפה) “כך נוהגים לאומרה“.

גם בספר “נתיבי עם” להג”ע אבורביע ז”ל (סי’ נט) כתב שהמנהג בירושלים לומר “קוממיות בארצנו”, ועל פי זה הודפס גם בסידור רינת ישראל (הרב ש. טל זצ”ל, עדות המזרח), ובסידור המקדש (ללא הבדל בין העדות). לפי הסבר זה אין הבדל בין התפילה וברכת המזון ובשניהם בארץ ישראל יש לומר “בארצנו”.

ב. כלל ישראל

מהרם ב”ח לאחר שהוכיח שיש לומר לפי המקום והזמן, שאל מדוע בירושלים אומרים במוסף של ג’ רגלים “והביאנו לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם” ומן הראוי היה שאנשי ירושלים לא יאמרו כנוסח זה. המהר”ם בן חביב הניח שאלה זו בצ”ע.

על הנוסח של תפילת מוסף של שבת “שתעלנו בשמחה לארצנו” לא התקשה מהר”ם בן חביב, מכיוון שבתשובתו כתב שנוסח זה “שתעלנו בשמחה בארצנו” הוא המדוייק, שאין הכוונה שתעלנו מחו”ל לארץ אלא “תן לנו עילוי ומעלה בארצנו”. א”כ שינה גם בתפילת מוספי שבת, ונשאר בשאלה רק על הנוסח של ג’ רגלים שבה נאמר: “והביאנו לציון עירך ולירושלים בית מקדשך”.

שאלתו של מהר”ם בן חביב הובאה גם בשו”ת הלכות קטנות (למהר”י חאגיז, סי’ רנא) שכתב:

שאלה: העומדים בירושלים ת”ו אם יאמרו והביאנו לירושלם עיר קדשך? תשובה: זו היא ביאה ריקנית, ועל אחינו ג”כ אנו מבקשים.

שני נימוקים הביא מהר”ם חגיז מדוע יש להשאיר את הנוסח הרגיל של “והביאנו לציון עירך”. א. הביאה כעת היא ביאה ריקנית (כל זמן שלא נבנה המקדש). ב. גם על אחינו שבגולה אנו מתפללים. הנימוק הראשון שייך רק לעניין ירושלים ובית המקדש, ועל כן לא הזכיר נימוק זה בתשובתו (סי’ קפה) שדנה בעניין “הוליכנו קוממיות”, כיוון שהיו בארץ ישראל. הנימוק השני שהתפילה היא גם על אחינו שבגולה, לא הוזכרה בתשובתו לגבי “והוליכנו קוממיות בארצנו” ונשאלת השאלה מדוע לא הביא נימוק זה כהסבר לכך שיש לומר “קוממיות לארצנו”?

ג. קוממיות לארצנו

בארץ החיים (סיתהון) לאחר שהביא את דברי המהר”ם בן חביב שיש לשנות ל”תוליכנו קוממיות בארצנו” כתב “ובזמנינו אין המנהג כן” אולם לא מסביר מדוע שינו מהמנהג כפי שמסרו מהר”ם בן חביב ומהר”י חאגיז. גם ברוב סידורי ארץ ישראל לא שינו (עיין: עולת ראיה, יחווה דעת, קול אליהו  ועוד) ונשאלת השאלה מדוע הניחו את הנוסח “לארצנו”[6]?

ההתנגדות לשנות ליושבי ארץ ישראל ולהמשיך לומר “לארצנו” הוסברה[7]  בעיקר בכך שלשון התפילה היא על כלל ישראל ומכיוון שרוב ישראל בגלות עלינו לומר נוסח של כלל ישראל.  אלא שלכאורה על כך כתב המהר”ם ב”ח שהנוסח הוא לפי המקומות והזמנים. וראייתו מדברי הרשב”א (ברכות מח ע”ב, הובא בב”י סי’ קפז אות א) שיש הבדל בין הנוסח שהיה לפני כיבוש הארץ והנוסח שהיה לאחריו, וכן הנוסח שהיה בימי דוד ושלמה שונה מהנוסח שאחר חרבן הבית, ומכאן שיש לומר לפי המקום והזמן. נראה שיש להעיר על דברי המהר”ם ב”ח, מכיוון שהראשונים שדנו על שינויים בנוסח התפילות אלו היו שינויים של הזמנים (לפני כבוש או אחריו, לפני הבית ולאחריו) שהיו מקיפים את כלם, אבל על שינוי במקומות שחלק מעם ישראל יאמר כך וחלקו יאמר אחרת, זאת לא שמענו מדברי הראשונים. והדיון כאן הוא האם יושבי ארץ ישראל ישנו מנוסח התפילה של אנשי הגולה ועל כך אין ראיה מהראשונים והפוסקים שהביא המהר”ם ב”ח.  נראה שזאת היא השגתו של המהר”י חאגיז (בכתה”י):

אבל מ”ש (מהר”ם בן חביב) שבזמן בית שני היו משנים, אין נראה כן, דשם היו מצפים ג”כ קבוץ גלויות ומלכות בן דוד ומעט זמן ישבו בלא עול היוונים או הרומיים, וגם ישראל שבשאר מקומות היו תחת עול הגויים.

ביאור ההשגה היא שבתקופת בית שני חלק גדול מהיהודים לא היה בארץ וא”כ אין ראיה שיהיו משנים את הנוסח, אלא המשיכו לומר על עול הגויים, ומכאן שהתפילה והבקשה היא על כלל ישראל והלשון היא אחת. למדנו מכת”י זה שבעל הלכות קטנות עצמו סבר שאין לשנות את הנוסח ויש לומר “לארצנו” אלא שהביא בתשובתו את דברי חותנו מהר”ם ב”ח שנוהגים לומר “בארצנו”. ועל כך הוסיף שהאומר “לארצנו” לא טועה, מכיוון שלשיטתו במקום שהרוב  בגולה יש להשאיר את הנוסח כפי ששייך ברוב ישראל, ויש לומר “לארצנו”. נראה על פי הסברנו זה שכוונת בעל הלכות קטנות באמרו (סי’ קפה) “כי אין מקומו של כל אדם ניכר” היא[8] שלא ניכר אם הוא מהארץ או מהגלות, ועל כן יש לומר נוסח אחיד, שהוא לפי רוב העם[9]. לפי הסבר זה גם לדעת הלכות קטנות ראוי לומר “לארצנו” הן בברכת המזון והן בתפילה, ובכך יובן מדוע לא שינו את הנוסח בתפילה.

ד. ברכת המזון

עיקר הדיון נסב על אמירת “הוליכנו קוממיות בארצנו” שמופיע בברכה שנייה של קריאת שמע, אבל לגבי הרחמן בברכת המזון יש להעיר שאין אמירת בקשות הרחמן חלק מברכת המזון. הטור (סי’ קפט) הביא בשם אחיו: “נהגו להאריך בברכת הטוב והמטיב הרחמן בכמה גווני[10]. הנוסח הנהוג (ברובו) מופיע לראשונה במחזור ויטרי[11]. הסבר לכך כתבו באורחות חיים והכל בו: “ואח”כ אומר הרחמן ומאריך כרצונו“, וכן כתב האבודרהם: “ואומר הרחמן, כל אחד כרצונו וכרצון שאלתו“. למדנו שבקשות הרחמן כל אחד יכול לומר כרצונו, וא”כ לכאורה מובן מדוע אפשר לשנות בברכת המזון ולא בברכות קריאת שמע[12]. אלא שאם אנו הולכים לפי הטעם שהתפילה היא גם על אנשי הגולה, א”כ יש לומר “לארצנו”, ואם לפי אנשי ארץ ישראל יש לומר “בארצנו”, נראה ששתי הנוסחאות יכולות להיות ביחד, ויאמר: “הוא יוליכנו קוממיות לארצנו ובארצנו”[13], ובכך הכל בא על מקומו בשלום.

ה. סיכום

א. בנוסח התפילה (ברכת קריאת שמע או שמונה עשרה) אין לשנות מהנוסח קבוע, וכל זמן שרוב ישראל בגלות ראוי לומר “לארצנו”.

ב. גם בברכת המזון, בתפילות הרחמן, נראה שיש להשאיר את הנוסח הקבוע על פי רוב ישראל “לארצנו”. אבל מכיוון שיש בברכות הרחמן גם בקשות פרטיות אפשר לומר “בארצנו”.

ג. בעל לב העברי אמר בברכת המזון “והוא יוליכנו קוממיות לארצנו ובארצנו”, ונראה שנוסח זה עדיף.


[1] נימוק הזה אפשר לפרש בשני אופנים. א. אין מקומו של אדם ניכר ולכן הבקשה היא שהקב”ה יוליכנו קוממיות לארצנו למרות שאנו בארץ יביאנו למקומנו המיוחד בארץ, כך פירש בספר ארץ ישראל בספרות השו”ת ח”ג עמ’ תקכח אות ג הערה 2.  ב. אין ניכר מיהו בן ארץ ישראל ומיהו מחו”ל ולכן יכולים כולם לומר “לארצנו”. יבואר להלן.

[2] . תשובה זו לא הופיעה תקופות ארוכות, התפרסמה לראשונה מכת”י  במאסף ישורון יד עמ’ עט על ידי הרב בצלאל דבליצקי הי”ו.

[3] . ברכות מח ע”ב. וכן בריטב”א, רא”ה. הרמב”ן בהשגות לספר המצוות שורש ראשון אות ט.

[4] . רא”ש ברכות סי’ כב, טור סי’ קפח, ב”י סימן קפז אות א.

[5] . בעל הלכות קטנות היה חותנו של מהר”ם בן חביב, ועיין במאסף ישורון הנ”ל ובהערה 6.

[6] . בעלי תמר (ירושלמי זרעים ח”א עמ’ רמב-רמג) הביא שבירושלמי פעמים אות למ”ד משמשת במקום בי”ת, וא”כ אפשר לומר “לארצנו” ומשמעותו “בארצנו”, ודו”ק.

[7] . הגרח”ד הלוי (מים חיים סי’ יב, עשה לך רב ח”ג סי’ יג), יחוה דעת (הרב חזן סי’ כב).

[8] . עיין לעיל הערה 1.

[9] . לפי הסבר זה נראה שכאשר רוב ישראל יהיה בארץ יצטרכו לשנות ולומר “בארצנו”.

[10] . אחי הטור הקשה כיצד מפסיקים בין ברכת המזון וברכת פרי הגפן, מכאן שבקשות אלו לא היו חלק מברכת המזון  אלא בקשות מיוחדות, שראה בהם הפסק. (עיי”ש בתשובת הב”ח ד”ה כתב אחי).

[11] . ח”א סי’ פג . בסדר עמרם גאון (סי’ עח) מופיעות בקשות שונות מהמקובל אצלינו.

[12] . סידור איש מצליח. בעלי תמר (ירושלמי זרעים ח”א עמ’ רפג) הביא מעשה מספר נחשוני החולה (תולדות ישוב יסוד המעלה ירושלים תשלח, עמ’ 183 שבסיור הרבנים במושבה התארחו הרב קוק, הרב זוננפלד והרב חרל”פ זכר צדיקים לברכה, בביתו של ר’ פישל סלומון, ובעל הבית בברכת המזון אמר “קוממיות בארצנו” והגרי”ח זוננפלד זצ”ל הקפיד עליו מאד, עד שהתברר שבמהר”ם ב”ח והגר”ח אבולעפיה זצ”ל נקטו שיש לומר בארצנו. והרב תמר נקט שיש מקום לשנות בברכת המזון אבל לא בתפילה. בהגדה של פסח (הרב מרגליות) כתב שבברכת המזון יש למקום לאמר “בארצנו”, וכן נהג הרב מלכה (והשיב משה סי’ ו).

[13] . נוסח זה מופיע בהגדת לב העברי. שנהג לומר את שתי הנוסחאות בברכת המזון. בסדר עבודת יוה”כ, בתפילת הכה”ג, בני אשכנז אומרים (על פי מחזור רבא, נוסח ספרד): “שנת קוממיות, שנת קבוץ גלויות, ….שנה שתוליכנו קוממיות לארצנו”, משמע שהביאו את שני הביטויים קוממיות (בארץ), וקוממיות לארץ. אולם המעיין במחזור רינת ישראל, יראה שהנוסח שונה, “שנת קוממיות, שנת קבוץ גלויות….שנה שתוליכנו בה קוממיות בארצנו”.

מאתר מכון התורה והארץ, כאן.

Mark Twain Addresses ‘The Stately Matron Named Christendom’

A salutation-speech from the Nineteenth Century to the Twentieth, taken down in short-hand by Mark Twain.

I bring you the stately matron named Christendom, returning bedraggled, besmirched, and dishonored, from pirate raids in Kiaochow, Manchuria, South Africa, and the Philippines, with her soul full of meanness, her pocket full of boodle, and her mouth full of pious hypocrisies. Give her soap and towel, but hide the looking glass.

Give her the glass; it may from error free her
When she shall see herself as others see her.

– original salutation published in the Minneapolis Journal, 29 December 1900. The final two lines were added for cards distributed by the New England Anti-Imperialist League.

Find more here…

BIN LADEN WON.

Bin Laden: Dead and Loving It

The tallest Arab ever wanted dead or alive by a president of the United States is still at large. Either that or he’s dead. Again. We’ve been hearing from intelligence sources and the media that bin Laden is dead for a long time. How dead can one evildoer get?

In July 2002 the New York Times carried an op-ed piece that led with “Osama bin Laden is dead.” Bin Laden died in December 2001, according to the author, Amir Taheri, an editor of the Paris-based journal Politique Internationale. Both Taheri and his journal have been broadly accused of questionable journalism practices. Taheri’s sources – all unnamed except for then Pakistani President Pervez Musharraf, who “repeated” the information – weren’t any more reliable than Taheri is, but he ultimately based his conclusion on logic. “With an ego the size of Mount Everest,” Taheri reasoned, “Osama bin Laden would not have, could not have, remained silent for so long if he were still alive.”

And what of all the videos of bin Laden that have surfaced between 2001 and now? David Ray Griffin, whom the BBC identifies as “a former theology professor and member of the 9/11 Truth Movement,” says they’re false because “None of them can be proven to be authentic.”

These are negative proof arguments, the kind that say, “We can’t prove little green men are flying over Nevada in spaceships, but we can’t prove they aren’t, so it must be true.”

Live or Memorex?

As former CIA officer Philip Giraldi noted in December 2009, analysts “inside and outside the government” base their assessment that bin Laden has found sanctuary in the hereafter on non-evidence: specifically, that they haven’t had any solid information about the al-Qaeda leader since late 2001.

That puts our intelligence agencies, which have access to more space-age gizmology than any other spy apparatus in the history of espionage, on par with the likes of the conspiracy theorists at WHATREALLYHAPPENED.COM. According to these folks, bin Laden is dead because unreliable journalist Taheri said so in a New York Times op-ed piece, and because a video released in December 2001 made bin Laden look much older than he did in a photo taken when he was much younger, and because in the video he didn’t move his left side much therefore he must have been suffering from diabetes, and because in November 2001 the UK Guardian revealed that Le Figaro of Paris reported that in 2000 bin Laden had ordered a mobile dialysis machine to be delivered to his base in Afghanistan.

The bin Laden narrative aptly illustrates the extent to which our government institutions have used the big media and polluted the information environment. Rumor begets hearsay. Hearsay begets opinion. Opinion begets unconfirmed facts, unconfirmed facts beget disinformation begets propaganda begets intelligence, and intelligence begets nonexistent weapons of mass destruction.

What makes these convoluted yarns successful is something I call the “grain of truth” factor. If one or more of the assertions in a far-fetched fable seem plausible, a certain type of person will accept some or all of the rest of the tale because “there’s a grain of truth in it.” There is, of course, grain in every pile of horse manure, but that doesn’t make horse manure easy to swallow, does it?

Having said all that, there’s a fair chance that bin Laden really is dead. If he’s hiding along the Afghanistan-Pakistan border high up in the Hindu Kush mountains where helicopters can’t fly, he could have died of a nosebleed by now. And in November 2008 then CIA Director Michael Hayden said bin Laden was still alive, which adds credence to the argument that he wasn’t.

It doesn’t matter either way. Dead or alive, Osama bin Laden is the greatest strategist in the history of human conflict. With no navy or air force or anything that resembles a formal army, he’s managed to whip the world’s mightiest nation like a rented camel. Our economy is shot, the best-trained, best-equipped military in history has been proven impotent, and our moral standing in the world has gone through the sub-basement.

Speculation about bin Laden’s status vis-à-vis mortality is little more than a smoke screen to keep the American hoi polloi from focusing on a harsh reality.

A tenet of the Dead Osama Theory says that the Bush administration hid the fact that Osama died in December 2001 to justify continuing the war on terrorism. President Obama stepped in a boiling vat of OOPS when, as Candidate Obama, he vowed to “get the job done” in Afghanistan to deflect criticism of Sen. Obama’s vote against the Iraq surge. In October 2008, a month before the election, Obama vowed to “snuff out” bin Laden, and if bin Laden isn’t available for snuffing out because he’s already snuffed, it gets real hard for Obama to justify the massive Afghanistan escalation that Generals David Petraeus and Stanley McChrystal and the rest of the warmongery strong-armed him into going along with.

Hence, the Obama administration has a vital stake in preserving the belief that bin Laden is still consuming oxygen. That may explain why, in January 2010, the FBI published a digital image of how bin Laden looks today on the State Department’s “Rewards for Justice” Web site. Shortly afterward, it turned out the picture was an alteration of a web photo of Spanish parliament member Gaspar Llamazares. Nice try, FBI.

The most recent evidence that bin Laden still lives was the recording al-Jazeera released just before Obama’s first State of the Union Address in which bin Laden taunted, “God willing, our raids on you will continue as long as your support to the Israelis will continue.” But the recording was just an audiotape, so maybe the FBI hired Rich Little to do a voice impersonation.

It is little wonder that the status of the man who goaded history’s mightiest nation has become the stuff of checkout-line tabloids. The facts of our so-called war on terror are more ludicrous than our fictions, as witnessed by the National Security Agency’s exploitation of expanded and probably unconstitutional surveillance authorities to eavesdrop on obscene phone calls.

Here’s the disturbing news: our war on terror has been a colossal blunder regardless of whether bin Laden’s safe haven is in this world or the next one.

All the king’s machines and men deployed to far-flung corners of the earth have done little to stem the threat of terrorism, as the Christmas panty bomber illustrated. Saddam Hussein had nothing to do with bin Laden’s attack on New York and Washington. We’re now discovering, thanks to Gareth Porter of Inter Press Service, that Mullah Mohammed Omar, the Taliban leader we ousted from power in Afghanistan because he gave aid to bin Laden’s planning of 9/11, actually attempted to prevent bin Laden from attacking America. Oops. Our bad.

Our “struggle against violent extremism” has produced, at a conservative estimate, a minimum of 100,000 civilian deaths in Iraq alone. The figure may be well over a million. In 2007, official Iraqi government statistics showed that the country possessed 5 million orphans. That’s a bunch more Iraqi orphans than Saddam Hussein ever made.

Osama bin Laden didn’t need to survive beyond December 2001 to wreak havoc on the United States and the rest of the world. We’ve done it for him.

From AntiWar, here.