Hyehudi.org

הבה נעיין במושגים המבטאים את התופעות שבעולם הצומח. במקום אחר (אוסף כתבים, כרך ח, מעמ׳ מ והלאה) נסינו לעמוד על מקור המילים שבעולם זה.

דֶּשֶׁא קרוב ל״דוש״ (לדחוף ולכתוש, כדרך ש״זרא״ קרוב ל״זור״ וכו׳); ומכאן ״דָּשָׁא״ בארמית – ״דלת״. ״דֶּשֶׁא״ מציין את כלל הצמחים הפורצים ממעבה האדמה, ובדרך פרט את הדרגה הנמוכה של הקריפטוגמים [צמחים שאין להם פריחה, כגון: שרכים, טחבים, אצות ופטריות] שאינם מזריעים זרע.

עשב קרוב ל״עזב״: להניח לנפשו, להעמיד בעצמאות, לחזק. העשב כבר זכה למידה מסויימת של עצמאות יותר מדשא. הוא צמח חד־שנתי, וכל מטרתו היא ״להזריע זרע״. ומשהבשיל את הזרע, הוא נובל ושב ויוצא מן הארץ שנית.

עץ משורש ״עוץ״ (קרוב ל״אוץ״ – להאיץ ולמהר); וגם משורש ״עצה״, שכוונתו לסגור. ה״עץ״ הוא צמח רב־שנתי שמגיע לרמה גבוהה של עצמאות וחירות מגוף הארץ. כלי קיבול ותעלות המחוברים בצפיפות יחד יוצרים את גופו העיקרי של העץ – את הגזע. הכל פועל לתכלית אחת: לעשות פירות ולהיות ״עץ פרי״. גזע העץ עולה וצומח מהארץ רק פעם אחת; ומכאן ואילך העץ עצמו הוא זה ש״עושה פרי״. הווי אומר: יחס העץ אל פירותיו הוא כיחס האדמה אל הצמחים הנמוכים. הללו קרויים ״פרי האדמה״ מכיון שהאדמה צריכה להוציאם מחדש תמיד, ואילו פריו של עץ קרוי ״פרי העץ״.

זרע (קרוב ל״זרה״, ״זרח״: להשליך מעליו, להקרין החוצה.) הזרע תלוש מגוף הארץ והוא מושלך מן הצמח כדי ליפול לצדו.

פרי (משורש ״פרה״ וקרוב ל״פרח״, ״פרע״, ״ברח״, ״ברה״, ״ברא״) הוא ההשלמה העליונה של זרעי הצמחים שהשתחררו.

בכל התופעות האלה, הצמח מתפתח לקראת חירות גדולה והולכת.

אך זוהי חירות שיש לה מגבלות. כל החומרים והכחות של הצמח פועלים בתוך גבולות מסויימים וקבועים. צורתו של כל צמח מתפתחת ומגיעה לשלמותה לפי הצורה שנקבעה לו מראש. החוק הגדול הזה, המתגלה לעינינו בעולם הצומח, שולט על הכל, מארזי הלבנון ועד לאזובי הקיר, מעשב קטן ודל ועד עץ ענק השואף לרקיע. הוא מצוי בכל וכולל את הכל, ומאפשר לכל פרט ופרט ממין הצומח להתפתח רק בתחום שנקבע לו מראש. חוק זה, היוצא מפי כל אזוב וארז, מכריז ואומר: ״למינו!״

מין נגזר משורש ״מון״, ומכאן ״תמונה״ (יתכן ש״מין״ קרוב גם ל״מנה״: להקציב, לחלק). ״מין״ הוא מכלול התכונות המבחינות בין קבוצה אחת לחברתה. קבוצה שנתייחדה למינה, אינה מתחברת עם קבוצה אחרת אם יניחוה לנפשה. ייחודו של המין מתבטא על ידי ״תמונה״. ״תמונה״ איננה הצורה האישית – המייחדת את הפרט מזולתו שבאותו כלל; לכך יש לנו שמות אחרים כמו ״תבנית״ או ״תואר״. ה״תמונה״ היא צורתו של המין. היא מבטאת את התכונות האופייניות של המין והמשותפות לכל פרטיו – אותן תכונות היוצרות את החיבור המאחד את כל חלקי המין.

אמור מעתה: תמונה היא צורת הדבר בקווים כלליים, והיא מביעה את סוגו של העצם. משום כך יש ״תמונה״ גם בגילוי שכינה. כבוד ה׳, המבשר לנביא את קרבת השכינה, קרוי ״תמונה״. ״תמונת ה׳ יביט״ (במדבר יב, ח) – רמז לה׳ וסימן להתגלותו. ״לא ראיתם כל תמונה״ (דברים ד, טו), פירושו: לא ראיתם אף רמז לדמות גופנית – ״זולתי קול״ (שם פסוק יב). נמצאת אומר, שאיסור ״לא תעשה לך כל תמונה״ (שמות כ, ד), כולל הרבה יותר מאיסור ״לא תעשה לך פסל״ (דברים ה, ז).

החוק האלקי של ״למינהו״ שולט לעינינו בכל עולם הצומח והחי, ואליו מתייחס החוק האלקי שניתן לישראל לאחר מכן: ״את חקתי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך״ (ויקרא יט, יט), וכמו שדרשו חז״ל: ״⁠ ⁠׳את חקתי תשמרו׳ – חוקים שחקקתי לך כבר״ (קידושין לט.). מדרש זה מדוייק בלשון הפסוק, שכן הכתוב מקדים כאן את המושא (״חקתי״) לפועל (״תשמרו״) המצווה על השמירה, זאת בניגוד למנהג הכתובים, והשווה: ״ושמרתם את חקתי״ (ויקרא יח, ה; כ, ח). נמצא, ש״את חקתי תשמרו״ אינו מתייחס לאיסורים המוזכרים שם בהמשך הפסוק, אלא לחוקים שנצטוו עליהם זמן רב קודם לכן; ולא בא הכתוב שם אלא להוסיף עליהם את חובת השמירה. רק פעם נוספת אחת מצאנו מצוה שנכתבה כסדר הזה: ״את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו״ (שם טז, ד). אולם, גם שם מדובר בחוקים הקשורים קשר עמוק למצות כלאים, שכן המדובר באיסורי עריות, שגם הם נהגו עוד לפני מתן תורה.

החוק האלקי של ״למינו״, השולט על כל עולם החי, הופך כל מין בשאינו מינו ל״כלאים״. שני המינים ״כלואים״ – סגורים אחד בפני השני – אינם מתחברים ואינם מזדווגים. כל מין פרה ורבה רק ״למינו״ המיוחד בלבד, ורק שרירות לב האדם כופה עליהם חיבור בלתי טבעי, הווי אומר, חיבור בלתי חוקי. אם יניחוהו לעצמו, יישאר כל שתיל אך ורק במינו, כמו שנהג ״אביו״ הראשון. עליו ועל צאצאיו ציווה הבורא בימי קדם: ״למינהו!״

ברור הוא, שהתורה מייחסת חשיבות רבה לכך, שנראה את המחוקק האלקי בעולם הצומח והחי שבטבע, שכן היא מפנה את מבטנו אליו בכל צעד שנצעד בחיינו. לא רק שהתורה אוסרת עלינו להפריע במעשינו את חוק ״למינהו״ על ידי איסורי כלאי בהמה והרכבת אילן, אלא שהיא הוסיפה עליהם איסורים אחרים: כלאי זרעים, כלאי הכרם, איסור חרישה בשור ובחמור יחדיו, איסור שעטנז ואיסור בשר בחלב. וכך, בכל יחסנו עם עולם הצומח והחי, בשעת זריעה ונטיעה, בשעת עבודה בבהמה, בשעה שנתלבש בחמרים הלקוחים מהחי והצומח, ואף בעת אכילת המזון, הוזהרנו לשמור על הסדר המזכיר לנו תמיד את החוק של ״למינהו״.

מצוות אלה מזהירות אותנו לשמור על חוק זה גם ביחס למינים שלנו, להשליט את החוק שה׳ נתן לנו גם על הדחפים והכחות הפנימיים שלנו, ולקיים אותו בכל הפעולות – הן אלו שאנו עושים והן אלו שאנו מנועים מלעשות. אמת הוא, שבודאי יש לנו כחות, דחפים ותקופות התפתחות, המשותפים גם לצמחים ולבעלי חיים; שהרי אנו נולדים, ניזונים, גדלים, מזדקנים ולבסוף מתים. אך ה׳ בראנו כ״מין״ מיוחד, נעלה יותר. הוא עשאנו ״אדם״ בתוך כל שאר היצורים החיים, ועשאנו ״ישראל״ בתוך המין האנושי, וקבע לאדם ולישראל את החוק השולט על התפתחות חייהם.

החוק האלקי לא התחיל רק אצל ישראל ולמען ישראל, שכן כבר כיצורים חיים אנו מצווים בחוק האלקי. לא נוכל למלא את שליחותנו המיוחדת, אלא כשאנו נשארים בתוך הגבולות שקבע לנו ה׳. כדוגמת כל היצורים החיים, נצליח למצוא חירות ועצמאות אמיתית רק כשנשאר בתוך תחומי החוק האלקי. כל התורה כולה איננה אלא מצוות ״למינו״ שניתנה לאדם הישראלי.

החוק האלקי ניתן לכל יצורי העולם. הוא מתבטא בכל היצורים שאין להם בחירה, והוא שולט עליהם בעל כרחם. והוא נאמר לאדם ולישראל, למען יקבלוהו עליהם בבחירה חפשית וישליטוהו על דחפיהם וכחותיהם. בעצם ההשתעבדות לחוק האלקי הם מקיימים את תפקידו הנעלה של מינם.

ה׳ זקוק במשק עולמו גם לאזוב וגם לארז, גם לשבולת וגם לענבי הגפן. הוא מסר לכל אחד את חוקו המיוחד לו, אשר במסגרתו על כל אחד לחיות את החיים שנקבעו לו, בלי שישאל מדוע הוא אזוב ולא ארז, שבולת ולא ענבי גפן. כולם מניחים את תכנון העולם בידי ה׳, וששים ושמחים לתרום את תרומתם שלהם לכלל. באותו האופן, ה׳ זקוק בממלכת עולמו הן לישראל והן לאומות העולם. לכולם הוא נתן את ייעודם ואת חוקם, והמטרה האלקית הגדולה תושג רק כשכל אחד יקיים את ייעודו ואת החוק שה׳ הטיל עליו. על ידי קיום חובתו, תורם כל אחד את תרומתו הנדרשת ממנו לטובת הכלל.

בראש החוקים האלה, המסדירים את כחות האדם ודחפיו הפנימיים, עומדים איסורי עריות. בשמירתם תלויה טהרת האדם במין האדם, וטהרת היהודי במשפחת ישראל. וככל שהסוג עולה במעלתו, כן מתווספים סייגים על חיי האישות, ומצטמצם מבחר האפשרויות לשאת אשה. גם בני נח נצטוו על העריות, אך שאר, אחווה ונדה הותרו להם. בני ישראל נתקדשו בקדושה יתירה על ידי איסורי כרת אלה. למעלה מהם עומדים הכהנים שנתקדשו על ידי איסורי לאו דכהונה. ומעל כולם הכהן הגדול – אשר בו מגיעה פריחת הייחודיות היהודית לשלמותה הגדולה ביותר, והוא נאסר גם בחייבי עשה: ״כי אם בתולה מעמיו יקח אשה״ (ויקרא כא, יד). נמצא, שאדם קונה מעלה רוחנית מוסרית, רק בשמירה מדוקדקת על גדרי חיי האישות. צניעות מוסרית הכרחית היא לשמירת קדושת המין האנושי.

הקשר ההדוק שבין קיום המין לבין שמירת חוקי המינים נמצא בפסוקנו גם באופן אחר. מאמר בריאת העשבים והדשאים, אינו מזכיר את החוק של ״למינו״, ונאמר בו רק: ״תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע״. ואף על פי כן, כאשר הציווי יצא לפועל אומר הפסוק: ״ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו״. אמור מעתה: חוק ״למינו״ כלול – כהנחה המובנת מאליה – בעצם הציווי של ״תדשא וגו׳ עשב מזריע זרע״. קיום המין תלוי בטהרת המינים, וכל זלזול בחוקי המינים מביא חורבן על המין. פריצות הורסת יחידים ואומות, ושמירת הסייגים על חיי האישות מהווה יסוד לאצילות המין האנושי. איסורי ביאה המגבילים את חיי האישות, מכוננים את אצילותם הרוחנית והמוסרית של המין האנושי ושל משפחת ישראל.

חומרת האזהרה של חוקי המינים מוכחת על ידי עקרות הבהמות הנוצרות על ידי כלאים. זאת ועוד: חיילי רומי שבזזו את ארץ יהודה, הביעו את פליאתם מיופיים המושלם של פירותיה. עדותם, שנרשמה בידי טקיטוס ופליניוס, מאשרת לכל בעל ספקות את המקובל בידינו מהמסורת. עדות זו גם מוכיחה, שבעיבוד הקרקע והעץ, אין צורך להשבחת הפרי בהרכבה אסורה המתנגדת לטבע. בני האדם לא הצליחו עדיין, להוציא מִזֶרע הנוצר על ידי כלאים, עץ פרי המשפר את העץ המקורי. ומתעוררת השאלה: שמא ״השבחת הפרי״ רק מחלישה את זני העצים?

החוק של ״למינו״, המשתמע מאליו מציווי ״מזריע זרע״, מבאר את הקל וחומר שנשאו הדשאים בעצמם, לפי מאמרו העמוק של רבי חנינא בר פפא (חולין ס.); וכן את הכרזתו של שר העולם (שם): כשם שקיימו הדשאים את החוק של ״למינו״ מבלי שנצטוו על כך, כך לעתיד יתגלה כבוד ה׳ בארץ, וכל הבריאה תבוא לתיקונה השלם: ״יְהִי כְבוֹד ה׳ לְעוֹלָם יִשְׂמַח ה׳ בְּמַעֲשָׂיו!״ (תהלים קד, לא). הנה ימים באים, שהאדם ילמד מכל דשא ועשב לקיים את החוק האלקי בשמחה. יכירו וידעו כל יושבי תבל, שחוק ושמירתו בהקפדה אינם ענין של מותרות, אלא תנאי לקיומו ולפריחתו של המין האנושי, כדרך שהוא תנאי לקיומם ולפריחתם של כל היצורים. ימים יבואו, והאדם יקיים ״את חקתי תשמרו״, ואז ״ישמח ה׳ במעשיו״!

משמעות היום השלישי לעניין טהרת האדם, בין לטהרה הטבעית של כחות הצמיחה, ובין לטהרה המוסרית של כחות קיום ההולדה, שנויה אחר כך בדיני הזאה (במדבר יט). הבא לטהר את עצמו מטומאת [מת] טעון הזאה בשלישי ובשביעי. משמעות היום השלישי עבור חלק ה״צומח״ שבאדם, דומה למשמעות היום השביעי [של הבריאה] עבור חייו הפעילים. מה היום השביעי מקדש את הרוח על ידי דעת ה׳, ומשעבד לרצון ה׳ את מעשה האדם [עיין פירוש ב, ג], כן היום השלישי מקדש את הגוף על ידי סייגיו המוסריים של החוק האלקי. אין התקדשות של הרוח ללא התקדשות הגוף. ולכן, אף אם התאחרה ההזאה הראשונה עד לאחר היום השלישי, נמנה יום ההזאה כיום השלישי; וממתינים ארבעה ימים עד שאפשר יהיה להזות את ההזאה של היום השביעי.

במאמר שבו נבראו העצים, נאמר הציווי של ״למינו״ לפרי ולא לזרע: ״עץ פרי עשה פרי למינו אשר זרעו בו״. ויש לכך משמעות, שכן יש לעצים שני תפקידים: לגדל פרי לצורך האדם, ולהמשיך את המין על ידי הזרע הטמון בפרי. אולם, האדם מזלזל בחוסר אכפתיות בצרכי המין כדי להשביח את טיב הפרי. משום כך מזהירה התורה: אף על פי שפרי העץ מיועד גם לך, אל תשכח שהעץ ״עושה פרי״ גם ״למינו״, ושהזרע למינו טמון בפרי. בתאוותך לפרי, אל תמנע מהעץ לקיים את מינו!

יש לעיין עוד בפסוקנו: ״עץ פרי עשה פרי למינו אשר זרעו בו על הארץ״. כלומר, העץ הראשון נוצר אמנם מן הארץ, אך מאז והלאה ניטל זרע העץ מן הארץ והוא מבשיל מעל הארץ. מעתה, חובה על הארץ לקבל את הזרע, לפתח אותו, ולהוציא אותו מקרבה. בדומה מצאנו במים, שבתחילת בריאתם פשטו על פני כל הארץ, ולאחר מכן הורמו למעלה מן הארץ על מנת לחזור אל הארץ ממרום. כמו כן מצאנו גם באור, שבתחילת בריאתו התפשט על פני כל הארץ, ואחר כך נקבע במאורות וחוזר ממרומים אל הארץ. וכן הדבר בזרע ובארץ. כל יצורי העולם מקבלים ונותנים, מקבלים זה מזה ונותנים זה לזה. כל הבדלה והפרדה היא לצורך השפעה הדדית בין שני היצורים. וזוהי באמת תמצית כל החיים בארץ. הכל צריכים זה לזה – לא רק כדי לקבל, אלא גם על מנת לתת. העץ זקוק לארץ, אך גם הארץ זקוקה לעץ. כל דבר מקבל רק כדי לתת, וכל דבר שניתן מתעלה וחוזר אל הנותן, כדי להשפיע שנית שפע ברכה.

אונקלוס מתרגם תמיד ״למינהו״ – ״לזנוהי״, כאילו ״למינהו״ הוא לשון רבים, ומשמעותו ״למיניו״. בודאי ש״לזנוהי״ הוא הגירסה הנכונה, ולא ״לזניהי״ – בלשון יחיד. ראה ספר ״יאר״. פירוש זה של צורת כינוי השם ״הו״, יש בו כדי לעורר תמיהה, כיון שבדרך כלל סיומת ״הו״, מורה על לשון יחיד ולא על לשון רבים.