In response to our recent article, I received the following letter from an important person.
First off, he claims Rabbi Morgenstern’s thought has many serious flaws (“שבושים”). (I myself don’t know, but he is likely in a position to know.)
Secondly, he writes (abbreviated):
כל מי שמחליש כהוא זה את תוקף הבחירה וטוען שהיא לא מלאה או לא כפשוטה וכו’ הוא עוקר את כל התורה כולה.
The rabbi severely denies that the proposed resolution of Free Will and Faith comes from L.H. (as I had speculated from memory), writing:
שיבוש שאין כדוגמתו ועם-הארצות גמורה.
בליקו”ה דברים היוצאים מן החי ד’ מוהרנ”ת מסביר שיש שתי הנהגות: א’: הנהגה עליונה שמצדה כל קלקול ומרד יכול להתהפך לכבוד ה’ (וכמו שמעשי פרעה והמן נהפכו למגדילי כבוד ה’, דוגמאות שמוהרנ”ת מביא שם). ב’: הנהגה פשוטה ששם קלקול נחשב לקלקול (בלי להתחשב בתוצאותיו האפשריות מצד ההנהגה העליונה) והמקלקל ייענש על קלקולו במלוא חומרת הדין (וכפי שפרעה והמן אכן נענשו, כמבואר שם).
(החלוקה הזו מקבילה ל”הנהגת הייחוד” ו”הנהגת המשפט” שבספר דעת תבונות לרמח”ל).
מוהרנ”ת מסביר שם שמכיוון ששתי ההנהגות קיימות ושתיהן נכונות ואף אחת לא מוציאה את השנייה, הרי שהדרך הראויה לעשות שימוש מושכל בידיעה אודות שתיהן הוא שכאשר היצר מפתה את האדם לחטוא – על האדם לשים אל לבו היטב את חומר הדין של ההנהגה הפשוטה, אך מאידך, אם היצר הצליח חלילה להכשיל את האדם וכעת הוא בא לייאש אותו ולהחליש את דעתו בטענה שגדול עוונו מנשוא ואין לו תקנה וממילא אין לו יותר סיבה לחזור בתשובה – או אז על האדם להתעודד מכוחה של ההנהגה העליונה שמסוגלת להפוך הכל לטובה (כפי שחטאי פרעה והמן גרמו בסופו של דבר להגדל כבוד ה’ וכנ”ל) וממילא אמורה הידיעה הזו להקהות את עוקצו של הייאוש ולנסוך באדם תקווה לתקן את קלקוליו.
בדברים בהירים אלו אין שום משמעות כלל וכלל כאילו אחרי החטא מתברר שה’ הוא זה שגרם לחטא. רחמנא ליצלן מהאי דעתא שבשתא שהיא ההיפך הגמור מכל עיקרי התורה ומכל דברי רבינו ומוהרנ”ת לגבי חומרת החטאים והחובה לחזור על כל חטא בתשובה שלימה בלי שום הבדל כהוא זה בין “לפני” ו”אחרי”.
He adds further:
לגבי עצם דבריו (שלא עיינתי בהם כלל בגלל הקושי העצום לשאת שיבושים אלא עברתי עליהם מקופיא) ראה את דברי ר”צ הכהן (ספר הזכרון פרק ג’):
“והנה מצד השגת היחוד האמיתי אין מקום לזכות וחובה כלל, כיון שהוא משיג שאין עוד מלבדו כלל, הרי כל פעולות אדם גם כן הם פעולות השם יתברך. ועל זה נאמר “אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח” (איוב ל”ה, ז’), רצה לומר שהרי הכל שלו ופעולתו. וזה אמת מצד היחוד האמיתי, וכמו שאמרו בפרק אין עומדין (ברכות ל”ב.) אלמלא שלושה מקראות וכו’ ואשר הרעותי וכדומה. אך מכל מקום גם זה אמת שהרשות נתונה והבחירה ביד האדם, דאילו צדיק ורשע לא קאמר (נדה ט”ז ע”ב), דאם לא כן אין מקום לתורה כלל. ודבר זה יסוד התורה, וכמו שכתב הרמב”ם בהלכות תשובה (ה’, א’). ואמנם איך יתאחד זה עם השגת היחוד האמיתי, הוא דבר עמוק מאוד להבינו, וכל מה שיגעו חכמי הדורות להסביר ענין הידיעה והבחירה, לא יועיל למשיגי יחוד האמיתי שאין עוד מלבדו ממש:
ובזוהר חדש בסוף הספר, (דפוס זולצבאך דף קמ”א ע”ב) ובספר ארבע מאות שקל כסף (דף צ”א סוף ע”ג) בשם זוהר, וספר הקנה, ושאר ספרים קדושים כתבו דהידיעה והבחירה הם בשתי מקומות, במקום שיש ידיעה אין בחירה ובמקום שיש בחירה אין ידיעה. ואלו הדברים להשיג על האמת דרך צפייה, איך שניהם אמת ואין זה סותר ליחוד האמיתי, הוא דבר עמוק מאוד:
ובזה הוא שטעה אחר לחשוב שתי רשויות הן, “רשות” רצה לומר הנהגה כמו אל תתוודע לרשות (אבות א’, י’), וחשב שהן שתי הנהגות שונות ונפרדות זו מזו, כי לא השיג דרך יחוד האמיתי גם בזה, וחשב שהנהגת התורה בבחירה הוא למי שאינו משיג יחוד האמיתי כמוהו וכפי מדריגתו, הוא הבחירה. אבל מי שמשיג האמת שאין עוד מלבדו ממש, אין מקום לתורה, וחשב שהותרה לו הרצועה:
וזהו הכוונה למרוד, שהוא במתכוון עשה כל איסורים שבתורה, לא לתאוה, רק במחשבתו שבזה הוא דבוק ביחוד האמיתי שלמעלה מהנהגת התורה מזכות וחובה, הנמשך מצד כבוד מלכותו יתברך המתפשט בתחתונים מצד מה שהם נבראים והוא יתברך שוכן עם דרי מטה, אבל דביקותו רק היה באמיתיות יחודו יתברך וחשב שהגם שכל מעשהו ברע והיפך רצון השם יתברך בתורה הרי מכיר שהכל מאמיתות יחודו, וזהו היה בעיניו שלימות היחוד והתהפכות הרע לטוב לפי דעתו, וזהו הקיצוץ בנטיעות:
ואמרו בתיקונים (תיקון ס”ט קי”ז ע”ב) “מאן דנטל מלכות בלא תשע ספירות מקצץ בנטיעין, ומאן דנטיל תשע ספירות בלא מלכות כופר בעיקר”. פירוש מלכות הוא שכינתו יתברך בתחתונים הנבראים שמכירים שיש בורא, שזהו הנהגת מלכות כנזכר לעיל:
ומי שסובר שאין זה אחד עם היחוד האמיתי, הוא קוצץ בנטיעות, שהבריאה הם נטיעות הפרדס ודבוק ביחוד האמיתי. ומי שלוקח היחוד האמיתי כפשוטו וכופר לגמרי בענין הבחירה וכלל ענין התורה כולה, הרי כופר בעיקר, שהתחלת התורה אנכי ה’ וגו’ הבא ליתן התורה, שזהו מכלל עיקר מציאות האלקות שהוא הנותן התורה…”
Let me think about it.
