Entering a Non Jewish Place of Worship
Question:
I will be touring Europe in the coming weeks, and the group I am with will enter many historic sites, among them churches. May I enter as a tourist, at a time when no prayers and the like are being held? Thanks.
Answer:
Entering churches is strictly forbidden, even when there are no prayers or ceremonies taking place. Traditionally, the accepted practice has been to be even more stringent than the letter of the law, in this regard. Many have a pracice to even avoid looking at these places. In fact some early authorities hold that even when there is danger to life, one is forbidden from entering. Shulchan Aruch [YD 157:3] rules leniently in this regard, but anything short of real danger would be forbidden. See the tshuva below for elaboration, and with regards to entering when not doing so will cause “aivah”, hatred against Jews.
תשובת מורנו הרב:
במה ששאל לדעתי בפולמוס שהתעורר בארצות הברית כאשר רב אחד השתתף בתפילה בכנסיה של נוצרים לכבודו ובהשתתפותו של הנשיא. רבים טענו שעבר בזה על איסור חמור, והוא הצטדק ואמר דמשום איבה יש להתיר ולא עשה כן אלא לשם שמים.
ועוד טען לזכותו, דהלא התירו לבית רבי לספר קומי משום שהיו מקורבים למלכות, וה”ה בני”ד. ושאל לדעתי אם טוב עשה רב זה או שמא מעשיו ראויים לגינוי.
ראשית אומר שרב זה שגה בכך שלא שאל לדעת תורה טרם עשה מעשה, ורק בדיעבד לאחר שהותקף וחביריו מחו בו גיבב דברים שאין בהם טעם וריח להצדיק את מעשיו שנעשו לכתחלה ללא כל היתר של פוסק מובהק.
ולגופה של הלכה.
הנה בעיקר השאלה אם מותר ליכנס לבתי פולחן של נוצרים ובני דתות אחרות, ושאלה זו מצויה מאד בתיירים המבקרים בארצות העולם ומדריכי התיירים תמיד לוקחים את הקבוצות לבקר בכנסיות בהיותם חלק מן ההסטוריה של העמים ומשום שהם בדרך כלל מבנים מרשימים. כבר כתב הרמב”ם בפיהמ”ש בפ”ק דעבודה זרה “יודע לך שכל עיר של אומה שיהיה להם בה בית תפלה שהוא בית עכו”ם בלא ספק אותה העיר אסור לעבור בה בכונה, וכ”ש שאסור לדור בה… ואם העיר דינה כן ק”ו דין בית עבו”ז עצמו שאסור לנו כמעט לראותו וכ”ש להכנס בו“.
הרי לן להדיא שאסור ליכנס לבית עבו”ז. והש”ך הביא את דברי הרמב”ם ביו”ד סימן קמ”ט סק”א עי”ש.
אך צ”ע בשורש איסור זה האם מה”ת הוא או מדרבנן ומה ענינו. האם זה משום שהוא נהנה מעבו”ז ואסור ליהנות ממנה, או שמא אין האיסור משום הנאתו אלא שבכך הוא מייקר יראתם ונותן כבוד לעבודה זרה, או שמא משום חשד הוא שיחשדוהו שהוא עובד עבו”ז.
והנה בעבו”ז דף י”ז ע”א איתא “ר’ חנינא ור’ יונתן הוי קאזלי באורחא מטו להנהו תרי שבילי חד פצי אפיתחא דעבודת כוכבים וחד פצי אפיתחא דבי זונות. א”ל חד לחבריה ניזיל אפיתחא דעבו”ז דנכיס יצריה. א”ל אידך ניזיל אפיתחא דבי זונות ונכפייה ליצריה ונקבל אגרא”. ועי”ש בהמשך הסוגיה שאכן הלכו אפיתחא דזונות ולא אפיתחא דעבו”ז.
וכתבו שם בתוד”ה ניזיל “מכאן יש ללמוד שדרך להרחיק מפתח עבודת כוכבים כל מה שיכול משום דכתבי ‘אל תקרב אל פתח ביתה’ ומוקמי לעיל בעבו”ז שהרי היה רוצה ללכת יותר אפיתחא דבי זונות”. ולכאורה צ”ב בדבריהם שהרי אמרו בגמ’ שהסברא ללכת אפיתחא דבי זונות אינה אלא כי היכי דנכפיה יצריה ויקבלו אגרא. ונראה פשוט בביאור דבריהם, דרק משום דיש להתרחק מפתחי עבו”ז ובין כך ובין כך יעשו איסור העדיפו לעבור אפיתחא דבי זונות כי היכי דניכף יצריה, אבל אם לא היה כלל איסור לעבור אפיתחא דעבו”ז, לא היו מכניסים עצמם לנסיון לעבור אפיתחא דזונות, ומזה הוכיחו התוס’ דיש להתרחק מפתחי עבו”ז.
ומ”מ משמע מדברי התוס’ דאין בזה איסור גמור אלא הנהגה ראויה שלמדו מפסוק בספר משלי “אל תקרב לפתח ביתה”, וזה שכתבו דמכאן יש ללמוד דיש להרחיק מפתחי עבו”ז. אמנם י”ל דשאני דרך שיש בה פתחי עבו”ז שאינו נכנס לבית עבו”ז ממש למי שנכנס לבית עבו”ז דחמור טפי.
ובעבו”ז י”א ע”ב במה שאמרו דאסור לילך לעיר שיש בה עבו”ז ביום אידם כתב רש”י דהאיסור משום חשד שנראה כעובדה, וכתב הריטב”א שטעם נכון הוא ומראית עין דעבו”ז הוי כאבוזרייהו דעבו”ז “ולפי”ז אסור ליכנס לבית עבו”ז במקום שאין הגויים רגילין ליכנס לשם אלא לצורך עבו”ז בלבד. אבל אם יש שם חצר לדון או לעבור שם דרך קפנדריא מותר. ואפילו בשביל הפסד ממון בלבד דהו”ל כהא דתנן שאם אין הדרך מיוחדת לאותו מקום מותר”.
הרי לן מדבריו דאין בין עיר שיש בה עבו”ז ביום אידם לבית עבו”ז ממש וכל האיסור משום חשדא ובמקום דליכא חשדא כגון שדרך ליכנס שם לענין אחר מותר. ומ”מ מבואר גם מדבריו דאין איסור דאורייתא בעצם ליכנס לבית עבו”ז וכשיש לו צורך מסויים כגון להציל ממונו יש להקל בענין שאין בו חשדא.
ותמוה לכאורה מש”כ בשו”ת שבילי דוד סימן קנ”ד דיש בזה איסור דאורייתא, ולא הביא כל מקור לדבריו.
אך במקום שיש חשדא משמע מדברי הריטב”א דהוי כאבוזרייהו דעבו”ז ואסור אפילו במקום סכנה וז”ל “וטעם נכון הוא דהא בגמ’ אמרינן דחיישינן לחשדא ואפילו במקום סכנה כגון דצחי מיא דאי לא שתי מאית (עבו”ז י”ב ע”א) והוא בכלל אבוזרייהו דעבו”ז שיהרג ואל יעבור”.
וכתב הטור ביו”ד סימן קמ”ט בשם הרשב”א כדברי רש”י והריטב”א דטעם האיסור משום חשדא והוסיף בזה “וכ”ש שאסור ליכנס לחצר עבודה זרה ואפילו לדבר עם אחד מהם ואפשר דאפילו על עסקי רבים ואפילו על פיקוח נפש אסור ליכנס לשם כדאמרינן גבי מעין המושך מים לפני עבו”ז שלא ישתה אפילו אי מאית אי לא שתי”. הרי שהרשב”א כתב בדרך אפשר דאסור במקום פיקוח נפש אך מאידך אפשר דמותר אף במקום צרכי רבים, ודו”ק בדבריו.
והר”ן בעבו”ז שם כתב להקל במקום פקו”נ וכתב לחלק בין מי שנראה כמשתחוה לעבו”ז דחמור טפי והחמירו בו אף במקום פקו”נ למי שנראה כהולך לעובדה שודאי מותר במקום פקו”נ. ועוד כתב דאפשר שלא החמירו כלל במראית עין במקום פקו”נ ומה שאמרו בעבו”ז שם דאסור אע”ג דאי לא ישתה ימות, “לא מאית ודאי אמרינן אלא שאפשר לבא לידי סכנה שאם לא ישתה עכשיו שמא ימות בצמא קודם שימצא מים, וכ”כ בשם הרא”ש זצ”ל שמותר לברוח לבית עבודה זרה.
ומקור דברי הרא”ש הם בשו”ת (כלל י”ט סימן י”ז) וז”ל “ששאלת, על אשר ברח ונכנס ליסגר בבית עבודת כוכבים המוקפת חומה ודלתים ובריח כדי לינצל, נראה לי שאין איסור ועון בדבר. ועוד יותר מזה אני אומר, כי בארצנו נהגו הכותים, אף מי שהיה חייב מיתה ונס את בית עבודת כוכבים, לא יקחוהו משם. ואם יהודי ברח שם לינצל, אין איסור בדבר. ולא דמי למתרפא בעצי אשרה. דהתם היינו טעמא, משום דסבור הישראל שיש ממשות בעבודת כוכבים ואתי לממשך בתרה, כיון שהרפואה תלויה בעצי אשרה, ולא משום שנהנה מעבודת כוכבים. דגרסינן בירושלמי בפרק שמונה שרצים, בכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה עד כדון שאמר לו הכותי הבא לי מעלין של עבודת כוכבים והביא לו אבל אמר מעלין סתם מביא לו אף מעלין של עבודת כוכבים. וכן אם עובדי כוכבים נהגו קלון בבתי עבודת כוכבים, להציל הבורח לתוכן בשביל זה לא אתי למימשך בתרה, דאין זו משום כח ועילוי שיש בעבודת כוכבים. ועוד, דלא אסרו להתרפאות אלא מעצי אשרה הנעבדת, שהיא עצמה עבודת כוכבים ומשתחוין לה, אבל בית שמכניסין לתוכה עבודת כוכבים אינה נקרא עבודת כוכבים, כדתנן (ע”ג מ”ז ע”ב) ג’ בתים הם וכו’”.
ונראה מדבריו דמותר לברוח לבית עבו”ז אף שלא במקום סכנת נפשות שהרי כתב ועוד יותר מזה אני אומר דאפילו במקום שהמחויב מיתה יכול להינצל שם אין איסור ק”ו בהצלה שאינה ממות לחיים שאין בו הנאה מתועלת כולי האי. ומבואר מזה דבנידון דידיה מי שברח לשם לא היה בסכנת נפשות ממש אלא בסכנת ממון או הכאה וכדו’, ואעפ”כ כתב הרא”ש דכיון שאין כאן שום נדנוד עבודה אין בזה איסור כלל, עי”ש ודו”ק. ועוד דמכל הסברות שכתב להתיר, והיינו דאין בזה כבוד ועילוי לעבו”ז אלא בזיון, ועוד דאין הבית נקרא עבו”ז, לא משמע שכונתו להתיר דוקא במקום פקו”נ וז”פ.
העולה מכל הנ”ל, דנחלקו הראשונים אם מותר להיכנס לבית עבו”ז במקום הצורך. לדעת הריטב”א אף במקום סכ”נ אסור. לדעת הרשב”א ספק אם מותר לצורך רבים ואפשר דגם במקום סכנה אסור. לדעת הר”ן פשוט דמותר במקום סכנה, ולדעת הרא”ש אף שלא במקום סכנה מותר כגון לברוח לשם, כנ”ל. ובשולחן ערוך יו”ד סימן קנ”ז ס”ג איתא “מי שנתחייב מיתה מותר לברוח לבית עכו”ם ולהציל את עצמו”. הרי שדעת השו”ע להקל בזה עכ”פ במקום פקו”נ.
ולפי כל הנ”ל לכאורה יש מקום להקל בני”ד שהרי כל עיקר שורש האיסור מבואר בדברי רש”י, הרשב”א, הריטב”א והטור, דהוי משום חשדא, וחזינן בטור שם בכמה גוני דכשאין חשדא יש להקל במקום הצורך, ובני”ד לכאורה פשוט שאין חשדא, דהלא הענין מפורסם מקצה העולם עד קצהו, ולטקס הוזמנו נציגי כל הדתות ומלבד הנוצרים לכתותיהם ואמונותיהם השתתפו גם נציגי המוסלמים, ההינדים וכו’, ופשוט בעיני כל עמי הארץ שאין כאן שום שמץ של קבלת הדת הנוצרית ע”י נציגי הדתות האחרות אלא כל מעמד זה לכבוד הנשיא הוא וא”כ אין כאן שום חשש חשדא.
ועוד דהרי יש מן הראשונים שהקילו במקום הפסד או צרכי רבים וכיון דמדובר באיסור דרבנן יש לכאורה לסמוך על שיטה זו, ובפרט במקום שאין בו חשד ומראית עין.
והנה עוד יש לעיין אם יש מקום להקל באיסור זה במקום שיש חשש איבה. דבני”ד שהוזמנו נציגי דתות רבות יש לכאורה חשש שאם נציגי היהדות האורטודוקסית יסרבו להופיע, עלול הדבר לפגוע במעמד היהודים שומרי הדת ולהציג אותם בעיני המימשל כגורם שולי וקיצוני שאינו מקבל על עצמו את כבוד המלכות.
וידוע שלא הקילו משום איבה אלא באיסור דרבנן אבל באיסור דאורייתא לא מצינו קולא משום איבה כמבואר בדברי התוס’ והראשונים בעבו”ז ו’ ע”ב. אך כבר נתבאר לעיל באריכות דאיסור זה מדרבנן הוא, ולכאורה יש להקל בו משום איבה. ומשו”כ יש לדחות את מש”כ בשו”ת שבילי דוד שם דכיון דהוי איסור דאורייתא אין להקל בו משום איבה, ולהמבואר כיון דהוי דרבנן יש להקל בו משום איבה. ובמק”א הארכתי בגדר מראית עין אם הוי דאורייתא והוכחתי מדברי הרא”ש פ”ק דביצה סימן י”ד דהוי מדרבנן ואכמ”ל.
אך באמת יש מן הראשונים שנקטו דלא כל איסור דרבנן התירו משום איבה, עיין בריטב”א עבו”ז שם דלא התירו את השבותים אלא את האיסור לישא וליתן עם הגויים לפני אידיהם עי”ש. אמנם במנחת אשר לשביעית סימן כ”ב ביארתי עיקר דיש להקל בדרבנן משום איבה, עי”ש.
אמנם בשו”ת יביע אומר ח”ב יו”ד סימן י”א ראיתי שהביא מכמה אחרונים שאין להקל משום איבה, אף שהקילו לישא וליתן עמהם ביום אידם עי”ש. וכך הביא בשם שו”ת פרי השדה ח”ב סימן ד’ לגבי אנשים שנכנסו לבית עבו”ז לכבוד אחד משרי המדינה וכתב שעברו באיסור גמור ואף משום איבה אין להקל כיון דהוי אבוזרייהו דעבו”ז עי”ש.
אך לענ”ד נראה דגדולים אלה לא ראו בשאלות שהוצגו בפניהם איבה גמורה. ואם אכן אין חשש גמור של איבה באמת יש להחמיר בזה עד מאד, דאף אם מעיקרא דדינא יש מקום להקל נהגו להחמיר עד מאד בכל קשר עם עבו”ז משום תוקף טומאת עבו”ז. ראה מש”כ בספר חסידים אות תל”ה “כומר אחד היה חייב ליהודי כסף, וידע הכומר שלא ילך אחריו לבית התפלות. וכשהיה הולך לתבוע חובו, הלך הנכרי לבית התפלות, ולא רצה היהודי לילך אחריו שם. איש אחד הלך בבית עבודת אלילים ונתחרט. שאל לזקן להורות לו מה לעשות, אמר לו באיזה יום היה כך וכך, בכל שנה באותו יום תתענה, וכן עשה. יהודי אחד הלך בחצר בית עבודה זרה, כשיצא שמע בת קול שאמרו “ואותי השלכת אחרי גוך” (מלכים א’ י”ד ט’) והתענה כל ימיו. אמרו לחכם למה לא תלך לקראת המלך, אמר מביאין פסל שלהם וקטורת עבודת אלילים תועבה לכך לא אלך לשם”.
וגם מדברי הרמב”ם הנ”ל בפיה”מ משמע שהחמיר אף שלא במקום חשד שהרי כתב שכמעט אסור להסתכל בה, ועוד כתב שאיסור לדור בעיר שיש בה עבו”ז אף שפשוט שיש בעיר זו אף בתים וחנויות, ופשוט שדעתו שיש להתרחק כמתחווי קשת מכל שמץ עבודת זרה, וז”פ.
ובתפוצות ישראל נהגו אף לא להסתכל על כנסיה של נכרים, והיו שנהגו כשהתקרבו לצד עבו”ז לעבור לצד השני של הרחוב משום “אל תקרב אל פתח ביתה”. ונשאלתי פעמים רבות ע”י תיירים האם מותר ליכנס לכנסיות לראות את יופי האומנות שבהם, או אם מותר ללכת לקונצרטים הנערכים בתוך כנסיות כאשר המוסיקה אין לה שום קשר לכנסיה או לנצרות, אלא ששכרו את האולם של הכנסיה משום טיב האקוסטיקה שבו, ואסרתי ליכנס לכנסיה מכל הטעמים הנ”ל וכל כה”ג הוי איסור גמור. אך כשיש חשש גמור של איבה נראה דיש מקום להקל.