The True Intentions (and Actions) of the State’s Founders

Did Ben Gurion want a Jewish state?

Amnon Lord in a recent column claims the answer is NO. In a wide-ranging discussion of the recent “revelations” that Teddy Kollek served as a British “informer” prior to 1948, Lord comes to the conclusion that what drove the Mapai during the 1940’s was enabling absolute political hegemony over the “Yishuv” and in order to do that they cooperated with the British in 2 crucial areas: 1) keeping the local Jewish population quiet insofar as to what was happening to Jews in Europe. and 2) cooperating in uprooting the Jewish underground groups such as the Irgun and the Lehi.

According to Lord, the Mapai’s purpose in all of this was to maintain political control – not necessarily to advance the cause of an independent Jewish state. For that matter he claims that Mapai was perfectly happy remaining in political control as a British vassal – as long as they had political control.

ב-1945, נוכח המאבק המתפתח בין בריטניה לבין המעצמות העולות – ברית המועצות וארצות הברית – על ארץ ישראל והמזרח התיכון, היה האינסטינקט הפחדני של הנהגת הסוכנות, קרי בן-גוריון ושרת, לקבל חסות ופרוטקשן מהשלטון הבריטי הקיים. מפא”י בכלל לא חתרה להקמת מדינה יהודית, אלא עודדה את הבריטים להישאר; המדינה היהודית הוקמה כמדינת אין-ברירה כאשר היה ברור שהבריטים זונחים את בן-גוריון וחבריו ומפקירים אותם לגורלם, אולי בציפייה שאלה יזעיקו אותם חזרה כדי להינצל משחיטה.

In 1945, in light of the conflict which was forming between Britain and the rising superpowers, the USSR and the USA, it was the cowardly instinct of the Agency leadership, that is Ben Gurion and Sharet, to receive protection from the British regime. Mapai made no efforts to establish a Jewish state, rather it encouraged the British to stay; the Jewish state was created as a “no-other-choice” state when it became clear that the British are abandoning Ben-Gurion and his friends and are leaving them to their own fate, perhaps with the hopes that this group [Ben Gurion] will call [the British] back in order to same themselves from [Arab] slaughter.

מבחינה מדינית, התנהגות כמו ההלשנה של טדי קולק יכולה לקבל צידוק רק אם האוריינטציה החד-צדדית לכיוון בריטניה מוכיחה את עצמה. אלא שהנהגת היישוב לא קיבלה שום דבר בתמורה לשיתוף הפעולה שלה במשך שנות המלחמה. עד 1942 ניתן היה להעלות ארצה אלפי יהודים כדי להצילם מידי הגרמנים, אך הבריטים לא אפשרו זאת, והנהגת הישוב המפא”יניקית לא לחצה עליהם ואפילו סייעה לעצור ספינות עולים. אותה אוריינטציה בריטית לא הניבה שום פרי גם אחרי המלחמה, באותה תקופה גורלית שבין מלחמת העולם למלחמת העצמאות. בניגוד למיתוס האקדמי התעמולתי הנפוץ היום, כאילו “העולם” שהרגיש אשם בגלל השואה הקים את המדינה היהודית, הבריטים, שהיו חלק קובע ב”עולם” הזה, בלמו עלייה לארץ והתנגדו נחרצות להקמת המדינה. הם גם עודדו את הערבים לתקוף את מדינת ישראל לאחר הכרזת העצמאות. לא ברור אם כך איזו תועלת לאומית ומדינית יכלה לצמוח ממדיניות הסזון. נראה שבאותה תקופה פוסט-מלחמתית שיתוף הפעולה של תחילת שנות ה-40 כבר הפך לעסק מושחת, לסימביוזה שארוחה אנינה של צדפות, רוסט-ביף ויין טוב, כפי שמופיע בדיווח על הפגישות בין קולק למפעיליו, מסמלת את מהותה.

From a political perspective, behavior such as the informing on Jews by Teddy Kollek can only receive legitimacy if the one-sided orientation towards Britain proves itself. Unfortunately, the leadership of the settlement receive nothing in return for their cooperation during the years of the war. Until 1942 it was possible to bring to Eretz Yisrael thousands of Jews in order to save them from the Germans, but the British did not allow this, and the Mapai leadership of the settlement did not pressure them and even aided them in capturing [illegal] immigrant ships. The same pro-British orientation did not give any fruit even after the war – during that fateful period between the world war and the war of independence. in contrast to the propagandistic academic mythology which is so popular today, as if the “world” which felt guilty because of the Holocaust established the Jewish state, the British, who were key players in this “world” obstructed immigration of Jews and firmly opposed a Jewish state. They also encouraged the Arabs to attack the state of Israel after the declaration of independence. It is thus unclear what kind of political or national benefit could have arisen out of the policy of informing on Jews [the “season”]. It seems that in that same post-war period, the cooperation of the early 40s had been transformed into a corrupt enterprise. [It transformed] into a symbiosis whose essence is captured by refined clam dinners, roast beef and good wine (as meetings between Kolek and his operators are described).

It is worth noting that not only was Kollek involved in informing on underground fighters, but he was also the one, as Lord points out, who handed over Joel Brand to the British – thus preventing his attempt at rescuing Hungarian Jewry.

באוטוביוגרפיה של שמואל תמיר, שיצאה שנים לאחר מותו, יש תיאור מפורט של “קליטתו” של יואל ברנד בקושטא על ידי אהוד אבריאל וטדי קולק. מי שקורא את הקטעים האלה לא יכול שלא להגיע למסקנה שמעצרו של ברנד על ידי הבריטים באחת מתחנות הרכבת בוצע בעזרתם הפעילה של קולק ואבריאל, כלומר שהם תפקדו כסוכנים בריטים. הסגרתו של יואל ברנד, שבא להציע לבריטים את העסקה של אייכמן להצלת יהודי הונגריה, נועדה קודם כל למנוע ממנו לקומם את דעת הקהל בארץ ובעולם היהודי. אפשר להתווכח אם היו סיכויים כלשהם לביצוע עסקת ה”משאיות תמורת דם”; אבל ודאי שניתן היה, בעזרת יואל ברנד, לבצע הרעשת עולמות על טבח יהודי הונגריה. זה בדיוק מה שהנהגת היישוב פחדה ממנו לאורך כל תקופת השואה, שמא דעת הקהל היהודית בארץ תצא משליטה.

In Shmuel Tamir’s autobiography, which was published years after his death, there is a detailed description of Joel Brand’s “absorption” in Istanbul by Ehud Avriel and Teddy Kolek. Whoever reads these sections can not help but arrive at the conclusion that Brand’s arrest by the British in one of the train stations was achieved through the active aide of Kolek and Avriel, that is, that they acted as British agents. The handing over of Joel Brand, who came to offer the British Eichman’s deal for the rescue of Hungarian Jewry, was intended primarily to keep him from stirring public opinion in Eretz Yisrael and in the Jewish world. One can argue whether there was any chance of success for the “trucks for blood” deal; But it is certain that it was possible, with the help of Joel Brand, to create a world-wide shakeup regarding the slaughter of Hungarian Jewry. This is precisely what the leadership of the Yeshuv feared throughout the entire Holocaust, lest the Jewish public opinion in Eretz Yisrael will move beyond its control.