There seems to be poorly explained leniency with women when it comes to fasting, in general. And few rabbis take the trouble to consider reality in Halacha, especially in Niddah, where much of the reality has changed. Rabbi Meir Mazuz here corrects that with an example which doesn’t even pertain directly to Niddah. What’s not to like?
I quote from Rabbi Mazuz‘s weekly sheet on Parshas Vayechi:
מי נקראת “מניקה”?
מה זה מניקה? דוקא שהיא מניקה בפועל. ואם היא לא מניקה בפועל, יש דעה ששנתיים אחרי הלידה היא פטורה מלהתענות כיון ש”איבריה מתפרקים עליה”. אבל זה לא נכון, דבר ראשון, הדין הזה לא נאמר לגבי תעניות אלא לגבי דיני טהרה (נדה ט’ ע”א), והיום במציאות רואים שגם לענין טהרה זה לא ככה. ודבר שני, וכי בגלל שהאיברים מתפרקים נפטור אותה מהתענית?! ואם היא באמת מרגישה חלשה זה משהו אחר, אבל אם היא לא מרגישה חלשה אז שתצום. ודוקא במניקה שהנפש של התינוק תלוי בזה, כי כשאת צמה את נותנת לתינוק מים במקום חלב וזה מזיק לו, אז התירו לה שלא לצום, אבל אם התינוק לא יונק ולא אכפת לו כי יש לו מטרנה וכדו’ א”כ אדרבה שתצום ואין בזה שום בעיה. ויש לי הוכחה לזה מהלכות פורים (סי’ תרפ”ו ס”ב), שחמשה פוסקים (כמו באר היטב ואחרים) כתבו שם ששלושים יום אחרי הלידה האשה פטורה מלצום בתענית אסתר, ולכאורה זה פשוט כי אם אתה אומר ששנתיים לאחר הלידה פטורה א”כ בודאי ששלושים יום לאחר הלידה פטורה. אלא מוכרח שהם מדברים באשה שאיננה מניקה בפועל, ולכן דוקא בתוך שלושים יום מהלידה שעדיין היא חלשה אז היא פטורה, אבל לא יותר מזה.