ז”ל מדרש ויקרא רבה כ”ה ה’:
(איוב לח) מי שת בטוחות חכמה מהו בטוחות בטויא (שם) או מי נתן לשכוי בינה הדא תרנגולתא א”ר לוי בערביא צווחין לתרנגולת’ שכויא הדא תרנגולתא כד אפרוחיה דקיקין היא מכנשא להון ויהבת להון תחות אגפיא ומשחנה להון ומעדרנה קדמיהון וכד אינון רבייה חד מנהון בעי למקרב לותיה והיא נקרה ליה בגו רישיה וא”ל זיל עדור בקוקלתך כך כשהיו ישראל במדבר מ’ שנה היה המן יורד והבאר עולה להן והשליו מצוי להן וענני כבוד מקיפות אותן ועמוד ענן מסיע לפניהם כיון שנכנסו ישראל לארץ אמר להם משה כל אחד ואחד מכם יטעון מכושיה ויפוק וינצוב ליה נציבין הה”ד כי תבאו אל הארץ ונטעתם.
What is the moral here?
Huh? Did I say anything about there being a moral?