I Was WRONG: The Gaon Does Mention ‘Bein Adam Le’atzmo’ (but No, He Doesn’t Mean It That Way!)

Time-hallowed “Bein Adam Lamakom” refers to mitzvos of only religious benefit, while “Bein Adam Lachaveiro” means mankind benefits as well, not instead (but see Pri Megadim cited here!).

Mussarites then introduced a third category, namely “Bein Adam Le’atzmo”. Hyehudi had earlier attacked the idea and some of the sources originally claimed for this concept, exposing them as completely irrelevant.

But I was wrong! As it happens, I found the Vilna Gaon does — elsewhere —  mention “Bein Adam Le’atzmo” (in different words). So, Mashgichim are not even unintentionally creative. Not that the Mussarites even know about this reference (though maybe they do, and I didn’t catch it); I providentially found it myself.

Aderes Eliyahu by the Gra on Devarim 32:5 (copied from here): 

… ודע שג׳ ראשי העבירות. ע״ז ג״ע. וש״ד. הם ג׳ דברים שהעולם עומד עליהם על התורה ועל העבודה ועל ג״ח. והם ג׳ שלימות. בינו לבין נפשו. הוא תורה כמ״ש (פסחים ס״ח ע״ב) מעיקר׳ כי עביד אינש אדעתא דנפשיה קא עביד. ועבודה הוא בינו לבין המקום. וג״ח. הוא בינו לבין הבריות. וכן בטומאה ג״ע. הוא בינו לבין נפשו. שנא׳ נואף אשה חסר לב משחית נפשו הוא יעשנה. ע״ז. בינו לבין המקום. ש״ד. בינו לבין חבירו. וכן בקדושה (ב״ק ל׳ ע״א) הרוצה למהוי חסידא יקיים מילי דאבות הוא מדות טובות שלימות נפשו. ואמרי לה מילי דברכות הוא בינו לבין קונו. ואמרי לה מילי דנזיקין הוא בינו לבין חבירו. וז״ש כאן שחת לו הוא העבירות שבינו לנפשו. לא בניו. אלו שבינו לבין המקום. דור עקש. שנתעקש עם הבריות.

(I intend to update previous articles to this effect ASAP, of course.)

But the context is still crucially different…

This is not about pseudo-religious, practically antinomian, universal “spirituality”, but the personal (both physical and soteriological) benefits taught of Torah learning. The Gra refers not to Mussar inspiration itself, unless qua Torah, nor even to teaching Torah to others, pace Rabbi Y. Gefen.

The Maharal’s introduction to Derech Chaim on Avos restates the Gra in more words:

… ומה שסובר רב יהודה שהחסידות תולה במילי דנזיקין ורבא סבר שהחסידות תולה במילי דאבות ולאמרי לה במילי דברכות, ופירוש זה כי שלימות האדם הוא בשלשה פנים שאין האחד כמו השני. כי צריך האדם שיהיה שלם עם זולתו מבני אדם, וצריך שיהיה שלם בעצמו עד שהוא בריה שלימה וצריך שיהיה שלם עם בוראו דהיינו בדבר שמגיע לבוראו, ואלו ג’ שלימות כוללים הכל ויתבאר דבר זה בפרק משה קבל באריכות ואין להאריך כאן. וסבר רב יהודה מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין שלא יגרום היזק לזולתו מבני אדם. וזהו עיקר החסידות כאשר זולתו לא ימצא היזק ממנו, שאם אין מקיים דבר זה וגורם לזולתו היזק, אין ראוי שיהיה נקרא חסיד ולכך מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דנזיקין, ולא אמר שיגמול חסדים ויתן צדקה שודאי ראוי לעשות הטוב לזולתו, ואין זה מורה על חסידות יתירה, אבל כאשר נזהר במילי דנזיקין אף אם אין עושה בידים כלל רק שנזהר שלא יגיע היזק ורע לזולתו בגרמתו על ידי שלא נזהר בהיזק זה חסיד גמור. ולרבא דאמר לקיים מילי דאבות כלומר שעיקר החסידות הוא בזה כאשר הוא איש שלם בעצמו והמדות הטובות הם שלימות עצמו, וסבר רבא כי יותר ראוי שיקרא חסיד כאשר הוא שלם בעצמו דבר שמגיע לעצמו והוא עיקר יותר לחסידות, ולאמרי לה לקיים מילי דברכות הוא השלימות השלישי שהוא שלם עם בוראו לברך את שמו ית’ על כל דבר ודבר ואין שם שמים מסולק מאתו, וסברי דיותר ראוי שיהיה החסידות תולה בזה כאשר הוא שלם עם בוראו. ואפשר כי אין כאן מחלוקת כלל ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי האדם אינו יושלם עד שהוא חסיד גמור בג’ דברים אלו שמשלימים האדם עם בוראו ועם זולתו מבני אדם ויהיה שלם בעצמו גם כן ואז הוא שלם לגמרי. ועם כי יש בזה עוד דבר מופלג בחכמה מוכח על הפירוש שאמרנו…

Nonetheless, avoid Mussar expressions.

By the way (!לפי שרוצה לסיים בדבר טוב), the (kabbalistic) triune division in Chapter One of Rabbi Akiva Tatz’s “Living Inspired”, was perhaps glimpsed via Maharal, who came up with the idea of thesis/antithesis/synthesis way before Johann Fichte, see the end of Derech Chaim on Avos Perek Alef (I assume this is what is meant above: ויתבאר דבר זה בפרק משה קבל באריכות):

ותדע כי אלו ג’ דברים שזכרו אנשי כנסת הגדולה הם כמו רוב מוסרי חכמים, שהם להשלים את האדם בכל צד וכמו שיתבאר בפרקים דבר זה, כי מספר שלשה כולל הדבר והפכו והאמצע בין שניהם, ולכך רוב המוסרים במסכתא זאת הם להשלים את האדם בדבר אחד ובדבר שהוא הפכו ובדבר שהוא כמו אמצעי ביניהם. ואנשי כנסת הגדולה אמרו הוו מתונים בדין ודבר זה הוא דין גמור, והפך זה ועשו סייג לתורה, שזהו הפך הוו מתונים בדין כי אין הסייג דין שהרי אין חייב מן התורה לגמרי, ואמר והעמידו תלמידים הרבה לברר התורה, כי אין זה כמו הדין שהדין מחויב אל הכל שיודעים שכך חייב בדין וכך הדין נותן לפי שכל האדם, ודברי תורה אף שהם מחויבים בעצמם ולכך התורה תקרא משפט בכמה מקומות, אבל שיהיה דבר זה מחויב לפי שכל האדם זה אינו שהרי לפי דעת האדם אין המצוה מחויבת מה שאין כך במשפט שהוא מחויב לפי דעת האדם. ולכך דברי אנשי כנסת הגדולה כוללים הדין המחויב והפך זה ועשו סייג לתורה שדבר זה אינו מחויב כלל ואמרו והעמידו תלמידים הרבה, כי דבר זה אינו דין כמו הדין שהוא מחויב מצד השכל של אדם וגם אינו בלתי מחויב רק הוא מחויב לפי דעת התורה, כי זהו ענין התלמידים לברר מה שחייבה התורה והוא התקון לתורה עצמה ובזה כללו הכל. והבן זה היטב ועוד יתבאר. וכן לפי מה שאמרנו כי אנשי כנסת הגדולה כללו חקים ומשפטים ומצות, הוא ג”כ כך כמו שאמרנו, כי חקים הפך המשפטים שהם ידועים טעם שלהם, והמצות אינם נגלים כ”כ ואינם נעלמים לגמרי, וכל זה כי דבריהם הם לתקן הכל כמו שאמרנו ויש לך להבין את זה מאוד.