את בעיית הבטחון המדינה יצרה

סדום הפוך ראיתי

אנשי סדום היו רשעים וחטאים מאוד בגופם ובממונם בעולם הזה ולעולם הבא. הם היו מושחתים וכפויי טובה, אכזרים, רוצחים, סדיסטים וגזלנים כמבואר בגמרא בסנהדרין ובמדרשי חז”ל. אבל גולת הכותרת של סיאובם היתה – הגאווה הלאומית שהתהדרו בה.

הייתה להם שיטה רשמית ברורה ומשנה כלכלית ערוכה, תורת חיים ממוסדת ואידיאולוגיה סדורה בעניין איך לקבל אורחים וכיצד לקצץ את איבריהם, היאך לטפל בנערות תמימות שעוד לא הושחתו כל צורכן ועזרו לעני רעב, ובאיזו דרך רוצחים וגם יורשים את אלו שהבאיש מזלם ונפל בחלקם מעט ממושא חמדתם – כסף.

אנשים רעים שעושים מעשים רעים לא חסרים בעולמו של הקדוש ברוך הוא. מה לעשות, יש יצר רע, והוא רובץ על פתח הדלת כמו מסטיק דביק. אבל נקודת השפל של סדום לא היו החטאים והפשעים עצמם, אלא מִיסוד חיי הרשע שלהם בתוך מערך מעוגן של התנהלות חוקית.

הם לא היו אנשי מדינת עולם שלישי, עבריינים שחורים ופושעים ברבריים שבאו באישון לילה להכות אורחים ברגזנים מדממים. להיפך. הם באו, לאור יום, במדים מצוחצחים, בצו רשמי של בית המשפט העליון לצדק בסדום, לאכוף את החוק. היינו, לענות לרצוח ולטבוח. הכל באישור שופט, בהנחיית המדינה, בשליחות מערכת החוק והצדק, ובחן פדנטי נמלץ. ביטע, תן לי לקצוץ לך כף רגל, דאנקע שיין.

היררכיה שלימה של שופטים ושוטרים, אנשי חוק ובתי דין היו להם שם בסדום. הם בנו לעצמם מערכת מסועפת של חוקים מרושעים ואכזריים לתפארת. הם חיו את חייהם ההפוכים, אבל כלל לא העלו בקצה דעתם כי משהו לא תקין בהתנהלותם. בעיני עצמם הם היו עדה מפוארת של צדיקים וישרים מאין כמותם, בעלי עקרונות סוציאליים הכרחיים לטובת המדינה ואזרחיה.

למדינה שעיוותה את דרכה במידה אידיאולוגית מטורפת שכזו, והגיעה למחוזות בלתי נתפסים כאלה של רוע, לא נותר שום תיקון מלבד לנער אותה. להפוך אותה לגמרי על קרבה וכרעיה.

מפגישתו הידועה של מרנא החזון איש עם ראש הממשלה הראשון של המדינה הציונית מנוחתו שדה בוקר, נשתמרו כמה וכמה פנינים נפלאים בעניין דע מה שתשיב.

בין היתר, שאל אותו שר”י את גאון הדור: נניח ונסכים לדרישתכם, ונפטור את כל בחורי הישיבה משירות צבאי. מה יקרה אם כולם יחזרו בתשובה ויהפכו לבחורי ישיבה כשאיפתכם הגדולה. מי יישאר אז לשרת בצבא? מה תעשו אם תפרוץ מלחמה? את מי תשגרו לחזית? את הסטנדרים? ותנופפו מול האויב באגודלים נמרצים?

נענה החזו”א: הנך מבין, כרגיל, הכל הפוך. ופתח במשל: היו היה עגלון ושמערל שמו. יום אחד עשה את דרכו מהכא להתם, היה זה בעיצומו של חורף רוסי קשה. הדרכים היו מושלגות, הקור היה עז. שמערל החזיק במושכות והנהיג את מרכבתו בזהירות בדרכים עטויות הקרח.

ידיו המחזיקות במושכות נצבעו סגול ותכף קפאו מקור. משהפסיק לחוש אותם, הבין כי עליו לעשות משהו לפני שיוותר עגלון ללא ידיים. הוא עצר וירד מן העגלה, התכופף אל האדמה ואסף בידיו, שנשמעו לו בקושי, מעט שלג. שמערל החל משפשף את ידיו בגוש השלג שגרר, שכידוע – כך מפשירים קיפאון. אט אט חזרו הידיים לאיתנם.

או אז נשא שמערל עיניים מצועפות אל השמים ואמר: אוי, יישר כח באשאפער שזימנת אותי להיתקע כך דווקא באמצע החורף. לו היה זה קורה בקיץ, היכן הייתי מוצא שלג לשפשף בו את ידיי?…

הלא תבין, הפטיר החזו”א, טיפשותך זהה לטיפשותו של עגלוננו. שכן אם לא היית מקים מדינה – לא היו קמים עליה כל האויבים למלחמה, וממילא לא היית זקוק לצבא ולא לחיילים. יצרת בעיה, ובכן, כעת יש לך טענות על מי שלא בא לעזרתך בפתרונה…

למרגלות בניין מגוריי יש כביש שהולך ונסלל לסירוגין זה כחמש שנים ויותר. מדי כמה חודשים ישנה התקדמות כלשהי, ובעז”ה על פי הקצב הזה, יוכלו ניניינו החשובים ני”ו ליהנות ממנו בערוב ימיהם.

לאחרונה נפתח פתח ואיכשהו נעשה הכביש מפולש באופן לא רשמי (נ”א: מתפלש בעפרים). רכבים החלו בשעה טובה למלא את מרפסותינו בפיח אגזוזים טרי. מסתבר שמדובר בקיצור כלשהו לנהגים המבקשים לחסוך אי אלו שניות יקרות מפז (שאחר כך יתבזבזו מן הסתם על קריאת עיתון או חיטוט אף עצל).

עד שהכביש נפתח, נהנינו משקט תעשייתי בשבתות ויו”ט. אולם כאשר נפרץ הפתח, החלו ל”ע רכבים לעבור בו בעצם יום מנוחה ושמחה. כמובן שבקצה הכביש הונחו מחסומים עראיים, שהורכבו בין היתר מפסולת בניה וגלגלים מפונצ’רים. אלא שהדבר רק גרם לרכבים שהגיעו לשם להסתובב ולשוב את הדרך ככלבים השבים על קיאם.

בינתיים זכתה השכונה לראות מחזות מפעימים, כשבכל פעם שרכב טועה ותועה נקלע, הייתה קבוצת הבניינים פוצחת בזעקות שבר: “שבת!! שבת!!!”

במוצאי שבת לפני שבועיים, לאחר שבמהלך השבת נרעשו הבניינים לזעוק כשלוש פעמים, הובאו בהשתדלות התושבים שכאב להם המצב – בטונדות גדולות שחסמו את הכניסה לכביש, וחסל חילול שבת בפרהסיה בקרב מחננו.

לאחינו הטועים היו מן הסתם טענות. בגלל החרדים האלה לא נוכל לעבור? כפיה דתית! מה זה כאן, איישישוק? אניפולי? יאסי?

והאמת? כמובן ההפוכה בתכלית ההיפוך: הרי רק בשל חילול השבת המופקר שלהם נאלצים כל תושבי השכונה לוותר על הכביש למשך כל השבוע. רק בעטיה של החלטתם המופקרת לבעוט במתנה הטובה שהבורא נתן לכולנו – עלינו לשלם את המחיר בכל ימות השבוע. הן לו לא היו מחללים את השבת, ולא היו עוברים בכביש הזה, הוא היה נשאר פתוח לשימוש ציבור התושבים בששת ימי המעשה. אז מי כאן הרשע ולמי קראת פרזיט.

אותו סיפור בזוי מתרחש בשבועות האחרונים, עת נלחמת היהדות הנאמנה על גזירת הגיוס.

איננו נבהלים משמות, מכינויים, מתדמית, משנאת מרשיעי הברית אותנו. זהו טבעו של עולם, שעמי ארץ שונאים תלמידי חכמים, ואין מוטל עלינו להתייפף לפניהם, בוודאי שלא על חשבון רוחניות. אבל מי יציב את המראה אל מול פניהם המכוערות, ויגל עפר מעיניהם הסומות, וישאל את השאלה הפשוטה והמתבקשת כל כך:

קבוצת יהודים שהייתה כאן הרבה לפניהם ותהיה הרבה אחריהם, שרק בחתימתם קיבלו את המנדט להקים כאן שלטון, אלו שמשמרים עבורם את ההצדקה להתקרא מדינה יהודית, שהוסכם מראש שאי אפשר יהיה לגייס אותם לשורות הצבא. באה עכשיו המדינה, ועושה את אותה קבוצה – שבכלל לא רצתה בה, שלא נכנעה אף פעם לתכריך חוקיה, שלא הסכימה מעולם לקבל את מרותה – לחבורת משתמטים פורעי חוק, קיצונים הזויים, ואיום גרעיני צנטריפוגלי. הרי הכל הפוך לגמרי!

ואיך, למען השם, הפכתם את אלו שנלחמים עבור זולתם, שחוטפים עבורם זרנוקים וימי מעצר, שסופגים מכות וכתישות, למען עתיד העם, לטובת הדור כולו, לקיצוניים חסרי מצפון?

ובכן, ברוכים הבאים לסדום.

• • •

במעמד נורא ההוד שהתקיים על הר המוריה, יצחק אבינו תכף נעקד על גבי המזבח, ויחד עמו – כל יוצאי חלציו, שזה כולל אותי ואותך ואת כל היהודים בכל הדורות. “ויאמר יצחק אל אביו ויאמר אבי”, אומר המדרש: “כדי שיתמלא עליו רחמים”.

לא מובן: היעלה על הדעת שיצחק אבינו רצה למנוע חלילה מאביו לקיים את רצון בוראו? הייתכן שביקש להניא את אברהם מלקיים בו את מצוות השם? והרי כבר נאמר שהלכו שניהם יחדיו, ברצון ובשמחה?

אלא, אומר החידושי הרי”ם דברים נוראים: יצחק לא רצה שהמעשה ייעשה בהתעלמות מן הרחמים, מתוך התאכזרות רגעית. הוא רצה שזה ייעשה מתוך רחמים עליו. אז תהיה המצווה גדולה בהרבה.

שוו בנפשכם, אברהם אבינו עמוד החסד, עומד לשחוט את בנו אהובו ויחידו. הוא עומד לגדוע את כל ההמשך המפואר שהובטח לו. לגבור על טבעו המושרש, ולהעביר את המאכלת על צוואר אהובו. ויצחק מבקש הימנו לעשות זאת מתוך רחמים! לא להתנתק מן התחושה, לא להתעלם מן הלב…

כך מתאר המדרש: “היו עיניו של אברהם מורידות דמעות של אב, ואף על פי כן הלב שמח לעשות רצון יוצרו”. הוא דומע, מלא רחמים, ומתוך כך ואף על פי כן – עושה את רצון יוצרו. מבהיל כל רעיון ומשומם כל מושג.

משום שאברהם אבינו לא חי בעולם הפוך. הוא ראה את פני הדברים מצידם האמתי. הוא ידע מה הם רחמים, ומה היא התאכזרות. ולא כל מה שנראה לאיזה סדומניק כאכזריות, קיצוניות או פנאטיות, הוא אכן כך באמות מידת האמת.

ב”ה / הגיגים / וירא / חשוון עח

First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.

Contact the author at y29490@gmail.com