גדולה מלאכה

על האדם האידיאלי אמרו חז”ל (ברכות יז א): “אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם”. אבל יחד עם זאת אמרו חז”ל (קה”ר ז מט): “בנוהג שבעולם אלף בני אדם נכנסין למקרא, יוצאים מהן מאה למשנה, יוצאין מהן עשרה לתלמוד, יוצא מהן אחד להוראה, ההוא דכתיב: ‘אדם אחד מאלף מצאתי'”. ונשאלת השאלה מה דינם של תשע מאות תשעים ותשע הנכנסים שלא הגיעו למטרה הסופית, האם כל אחד ואחד מהם במקומו הוא במצב נחות, שנכשל בדרכו ובדלית ברירה עליו להסתפק לחיות במציאות של בדיעבד. או שעלינו לראות את החיים הישראלים מיוסדים לכתחילה בכמה מסלולים, שכל אחד מהם רצוי לפני מי שאמר והיה העולם, בבחינת “אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכווין לבו לשמים” (ברכות ה ב). כשאנו מתבוננים בדברי התורה וכמו שפירשו אותם חז”ל אנו רואים שהתורה הציבה את המלאכה לא כדבר של בדיעבד אלא כמשימה של לכתחילה, כמו המאמר (מכילתא דרשב”י יתרו יט): “כשם שנצטוו ישראל על מצות עשה של שבת כך נצטוו על המלאכה”. או דברי המשנה (אבות פ”א מ”י): “אהוב את המלאכה”  שעליה אמרו ב”אבות דרבי נתן (פרק יא): “מלמד שיהא אדם אוהב את מלאכה ואל יהיה שונא את המלאכה. כשם שהתורה ניתנה בברית כך המלאכה ניתנה בברית שנאמר: ‘ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה’ אלקיך'”. וכך פירשו בילקוט שמעוני (תתקפט) את הכתוב בקהלת (ט ט): “ראה חיים עם האשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך” והביאו שם בשם ‘עדה קדושה’: “קנה לך אומנות עם דברי תורה, מה הטעם? ‘ראה חיים’ – זו תורה, ‘עם אשה’ – זו אומנות”. ושאלו שם בילקוט: “למה קורין אותה עדה קדושה? שהיו משלשין את היום: שליש לתורה, שליש לתפילה, שליש למלאכה. ויש אומרים: על שהיו יגעים בתורה בימות החורף ובמלאכה בימות הקיץ”. כך או כך לומדים אנו שקדושתה של העדה היא לא בלימוד התורה בלבד אלא בשילוב לימוד התורה ועבודת ה’ שלהם עם המלאכה.

במסכת ברכות (לה ב) נחלקו רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי האם צריך להנהיג עם דברי תורה גם מנהג דרך ארץ, ואמרו שם בגמרא בשם אביי: “הרבה עשו כרבי ישמעאל (הסובר שיש להנהיג תורה עם דרך ארץ) ועלתה בידן, כרשב”י ולא עלתה בידן”. והקביעה הזו של אביי לפי החתם סופר, לא הייתה רק לדורו אלא היא נכונה לאורך כל ההיסטוריה של העם היהודי, וצריך לומר שמחלוקתם היא רק לגבי הדרך של הרבים, וגם אם דרכו של רשב”י לדעת החולקים אינה דרך רבים, הרי הכל מסכימים שדרכו של רשב”י הוא דרכם של יחידים. כמו שכתב החת”ס (בספרו תורת משה [דברים פר’ וילך] עמ’ סו א): שפרשה ראשונה של קריאת שמע נאמרה בלשון יחיד, ושם לא נכתב “ואספת דגנך” מפני שהיא נאמרה ליחידי סגולה. ואילו פרשה שניה שנאמרה בלשון רבים, שהיא מופנית לכלל הציבור שם נכתב “ואספת דגנך” הנהג בהם מנהג דרך ארץ, ומוסיף החת”ס: “עדיין לא זכינו מעולם שיהיה ציבור כולו מחמדים כרשב”י, ‘והרבה עשו כרשב”י’ דייקא, ולא עלתה בידן”. גם לגבי השאלה מדוע הרבים שעשו כרשב”י לא עלתה בידן? מסביר זאת רבי צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק אות רכד): מפני “שאין זה רצון השם יתברך“, ומוסיף שם וכותב: כי “בעולם הזה הקב”ה רוצה בישוב העולם, ולא תהו בראה”.

גם הטענה כאילו הצורך של האדם במלאכה הוא עונש לאדם כתוצאה מחטא אדם הראשון שבגללו קולל: “בזעת אפך תאכל לחם”, גם היא אינה נכונה, שהרי ב”אבות דרבי נתן” (פרק יא) מובא ההיפך מזה: “רבי שמעון בן אלעזר אומר: אף אדם הראשון לא טעם כלום עד שעשה מלאכה, שנאמר: ‘ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה’ ואח”כ ‘מכל עץ הגן אכול תאכל’.” מכאן שהצורך של האדם למלאכה הוא כבר מאז בריאת האדם עוד קודם החטא. רבים הם מאמרי חז”ל שמהם אנו למדים שאין הקב”ה רוצה לראות את החברה היהודית כחברה פושטת יד מקבצת נדבות החיה על חשבון אחרים, אלא כדברי הכתוב (תהלים קכח ב): “יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך” וכפירוש חז”ל (אבות פ”ד מ”א): “אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא”. אמנם הרמב”ם בהל’ תלמוד תורה (פ”ג ה”י) דורש דרישה זו אף מחברת הלומדים והמלמדים, שגם הם צריכים לעסוק במלאכה, אבל גם לפי ה”כסף משנה” שמציין שראינו כל חכמי ישראל קודם הרמב”ם ואחריו נוהגים ליטול שכרם מן הציבור, ולדעתו גם אם ההלכה כהרמב”ם, הרי החכמים “עשו זאת משום עת לעשות לה’ הפרו תורתך, שאילו לא היתה פרנסת הלומדים והמלמדים מצויה, לא היו יכולים לטרוח בתורה כראוי והייתה התורה משכחת ח”ו, ובהיותה מצויה יוכלו לעסוק ויגדיל תורה ויאדיר”. אבל בודאי שאין דברי ה”כסף משנה” אמורים על חברת הבטלנים המשוטטים ברחובות העיר ומתפרנסים מן הצדקה בשם התורה במקום לעסוק באותו זמן במלאכה.

מאתר כיפה, כאן.