ישעיהו ליבוביץ בענין יחס התורה למדע

המדע או התורה- מי צודק?

המכתב מ אדר א’, תשכ”ב

ונמצא גם בספר רציתי לשאול אותך פרופ’ ליבוביץ … מכתבים אליו וממנו, עמ’ 54

פתח מסמך ב-Word

ב”ה, ל’ אדר א’, תשכ”ב

לכבוד פרופ’ י.ליבוביץ

א.מ.נ.

רצו”ב בזה מכתב מעניין באנגלית מהרבי מליובאוויטש רבי מנחם מענדל שניאורסון מברוקלין, אל אחד הפרופסורים בארה”ב.

אני תקוה שכב’ ימצא ענין רב בתוכן מכתב זה.

בתודה ובברכה

ח’

ב’ אדר ב’ תשכ”ב

לכבוד מר ח’ הנכבד,

תודתי נתונה לך על מכתבו של הרבי מליובאוויטש שהואלת לשלוח לי.

קראתיו בעיון ובשימת לב רבה, אולם לא אכחד שלא נהניתי ממנו ושאינני רואה את שיטתו כנאותה לקירוב האדם לאמונה ולקבלת עול מלכות שמים ועול תורה ומצוות. לפי עומק הכרתי, משגה חמור וטעות גמורה הוא להשתדל “להציל” (כביכול) את אמיתת התורה ע”י הטלת ספק בוודאות של הכרות מדעיות וע”י הנסיון להוכיח ולהסביר ש”אמת מדעית” אינה ענין של ודאות אלא ענין של הסתברות בלבד, ואילו האמת של התורה היא ודאית ומוחלטת.

כל העושה זאת מעיד על עצמו שהוא מתייחס לתורה הקדושה באותו אופן שהוא מתייחס לספר-לימוד בפיסיקה, כימיה, ביולוגיה וכו’. ז”א – שהוא מעריך אותה מבחינת היותה מקור של אינפורמציה לאדם – ואין בינה לבין ספר לימוד מדעי אלא שהאינפורמציה שהתורה מוסרת מהימנה יותר.

בכך האדם מעיד על עצמו שאין הוא מבין כלל את המשמעות של כתבי-הקודש, שהרי כל עניין של אספקת אינפורמציה לאדם – ככל עניין של סיפוק צורך אנושי – חולין הוא ולא קודש, ובנדון זה אין שום הבדל בין סיפוק צורך הגוף, כגון מאכל ומשתה, ובין סיפוק צורך הנפש, כגון ידיעה והשכלה.

עניינה של התורה הקדושה ושל כל כתבי הקודש אינו אלא מעמדו של האדם לפני ה’ וחובת עבודת ה’ – ולא הקניית ידיעות על העולם, על הטבע, על ההיסטוריה ואפילו לא על האדם עצמו. והוא הדין גם בהלכה ובתושבע”פ.

הסעיף הראשון של השו”ע או”ח הוא: “יתגבר כארי לקום בבוקר לעבודת ה'” – לא “לקום בבוקר כדי לדעת איך נברא העולם”. לדעת איך ומתי נתהווה העולם – דבר זה חשוב רק מבחינת המחקר המדעי, והוא אירלבאנטי מבחינת הדת והאמונה . מעמדו של האדם לפני ה’ וחובתו לאלוקיו אינם תלויים ואינם מותנים בכך, אם העולם קדמון או מחודש, אם נברא ומתי נברא ואיך נברא ומה היו תולדותיו ותולדות האנושות.

כל אלה הן דאגות של האדם, דאגות אנושיות, אינטרסים של ידיעתו והכרתו, ובהם עוסק המדע ואילו לדת ולאמונה, לתורה ולמצוותיה, יש דאגות אחרות לגמרי – דאגות קדושות, כפי שהן מנוסחות באותו סעיף ראשון של שו”ע.

ממש מגוחך הוא הרעיון שהתורה ניתנה לבני אדם כדי ללמד אותם פרק במדעי הטבע, או במדעי ההיסטוריה, ושהשכינה ירדה על הר סיני כדי למלא תפקיד של פרופסור לפיסיקה, ביולוגיה, אסטרונומיה וכו’ – רק שהשי”ת הוא פרופסור טוב יותר מאשר הפרופסור באוניברסיטה! רעיון זה הוא לא רק מגוחך אלא ממש חירוף וגידוף.

כל הניגש לתורה מבחינת האינפורמציה המדעית שהיא מספקת (או לא מספקת), מעיד על עצמו שאין הוא ניגש אליה מבחינת הכוונה לעבוד את ה’ אלא מבחינת הכוונה שה’ (כביכול) יעבוד אותו וישרת אותו ע”י מתן אינפורמציה לסיפוק צרכי ידיעתו; לשון אחרת: הוא אינו מאמין בתורה ובנותן התורה אמונה לשמה, אלא אמונה שלא לשמה, אמונה שהיא לצרכיו הוא.

האדם המאמין באמת (ברוח האמונה של יהדות ההלכה, התורה והמצוות) אינו דורש מן התורה שתלמד אותו משהו על אודות העולם, הטבע, האדם וההיסטוריה; אם הוא מעוניין בבעיות הללו – הוא מטריח את עצמו ואת מדעו כדי לברר אותן, ואין הוא מתחצף להטריח בכך את השי”ת.

מן התורה הוא מבקש דבר אחד בלבד : שתורהו ללכת בדרכי ה’, לפיכך הוא מבין שכל מה שהתורה אומרת על אודות העולם והטבע לא נאמר לשם הקניית ידיעות לאדם – שזהו ענין של חול ולא עניין של קודש – אלא מתוך מגמה דתית, שדבר אין לה ולאינטרס המדעי.

כל החיטוט הרעיוני בשאלות כגון: “האם ברא ה’ את העולם, מתי בראו ואיך בראו” וכו’ – יש בו הרבה ממיתולוגיה ומהגשמת ה’. כל מי שתפס את כל עומק משמעותו של “שה’ יתברך אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל” – מבין שאין הבדל בין הפסוק “בראשית ברא . . .”וכו’ לבין הפס’ “וירד ה’ על הר סיני”, ושהשי”ת אינו פונקציונר של עולם, כדי שאפשר יהיה להקשות ממה שאנו יודעים על העולם (מן המדע) על מה שהתורה האלוקית מצאה לנכון להגידם, וד”ל.

ע”י התפיסה האמונית-דתית של התורה, מתבטלת מעצמה כל הבעיה של הניגוד בין התורה ובין מה שידוע לנו מן המדע, בלי כל תירוצים דחוקים ובלי כל ויכוח סרק עם הידיעות וההכרות שאנו רוכשים לעצמנו מן המדע.

בהוקרה ובכבוד,

 ישעיהו ליבוביץ

מאתר לשמה, כאן.