“השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ”
מפסוק זה, המופיע בשיר השירים ג’ פעמים, דורשת הגמרא במסכת כתובות (דף קיא.) את ג’ השבועות: “ג’ שבועות הללו למה? אחת שלא יעלו ישראל בחומה (פרש”י יחד ביד חזקה), ואחת שהשביע הקב”ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם, ואחת שהשביע הקב”ה את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מידי”. ומכיון שבכל שבועה יש כפל לשון “אם תעירו ואם תעוררו”, דורשת הגמרא מכאן שישנם שש שבועות: “שש שבועות הללו למה? תלתא- הא דאמרן. אינך: שלא יגלו את הקץ, ושלא ירחיקו את הקץ, ושלא יגלו את הסוד לעובדי כוכבים”. (פרש”י “שלא יגלו את הקץ- נביאים שביניהם”. “ושלא ירחיקו את הקץ- בעוונם. ל”א “שלא ידחקו” גרסינן לשון דוחק גרסינן. שלא ירבו בתחנונים על כך יותר מידי”. וכן גבי הסוד פרש”י ב’ פרושים, האחד סוד העיבור, והאחד סוד טעמי תורה.)
בביאור עניינם של שלושת השבועות נתרבו הפרושים. רוב המפרשים הסבירו אותם כדברי אגדה שלחוסר יכולת לבצע את מה שהושבענו שלא לעשות, ומיעוטם הסבירו אותם כדבר הלכה של איסור לעבור על עניינם של השבועות. הרמב”ם באיגרת תימן נקט גבי שלושת השבועות שהם “דרך משל”; המהר”ל מפראג בספרו נצח ישראל פכ”ד נקט, ששלושת השבועות הם גזירה על המציאות, כדי שהגלות תוכל להחזיק מעמד, ולא תתבטל מאליה מאחר שהיא אינה טבעית לעם ישראל; וכן על פי הישועות מלכו סימן ס”ו, ניתן להסביר את עניינם של שלושת השבועות, שלא יתעורר רצון בעם ישראל לפרוק את עול הגלות מעל צוארם ולעלות לציון.
אכן אף אחד מן הפוסקים המרכזיים (הרי”ף, הרמב”ם, הרא”ש, הטור השו”ע, וכמובן הרמב”ן, שמנה את מצוות כיבוש א”י במניין המצוות, והדגיש שמצוה זו נוהגת אף בזמן הגלות), לא פסק את שלושת השבועות להלכה. כמעט היחיד מבין הראשונים שאכן ראה את שלושת השבועות כדברי הלכה מחייבים, היה ה’מגילת אסתר’, שסבר, שמחמת תקפם ההילכתי המחייב של השבועות, לא קיימת בזמן הגלות מצוות כיבוש ארץ ישראל עד עת בא המשיח.
…
ננסה, אנחנו, להתבונן בשלושת השבועות, דוקא לשיטת דעת היחיד של המגילת אסתר, שראה אותם כאיסור תורני בעת הגלות לעלות בחומה, למרוד באומות ולדחוק את הקץ.
ודאי שיהיו הדברים ראויים אף לפי השיטות האחרות:
* * *
שלושת השבועות נלמדות מן הפסוק “השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה, אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ”. כיצד דורשת הגמרא את הפסוק? דורשת הגמרא שעם ישראל הושבע, שבזמן הגלות, בזמן שהבנים מורחקים מעל שולחן אביהם, שלא יעוררו את האהבה הקיימת בין עם ישראל לקב”ה.[1]
טבעי הוא, שבזמן הגלות, בזמן שעם ישראל סובל מאורעות וצרות, ואהבת ה’ אותנו לא תמיד ניכרת, בזמן שמורחקים אנו ממקום השכינה, נעשה הכל כדי לעורר את אהבתו של הקב”ה אלינו שוב. הרי אותה אהבת ה’ כה חסרה לנו כעת. ומי לא ירצה שהקב”ה יאהב אותו.
אך השביע אותנו הקב”ה שלא נעורר את אותה אהבה. אהבת עולמים ישנה בין הקב”ה לעם ישראל, אך היא כעת רדומה, מוסתרת, וחבויה. רוצים אנו שתהיה גלויה, ומה פשוט מזה שנעשה פעולות כדי לעורר לגלות את אותה אהבה? אך הושבענו שלא לעשות זאת. “השבעתי אתכם… אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ”. עד בא הזמן, עד שיחפץ הבורא, אין לנו לעורר את אהבת ה’ אלינו.
מהי הדרך לעורר את אהבת ה’ אלינו (שנצטוינו שלא לעשותה, כי הושבענו שלא לעוררה)? דורשת הגמרא “שלא יעלו בחומה, שלא ימרדו באומות, ושלא ידחקו את הקץ”. מגלה לנו כאן הגמרא, ששלושת הדברים האלו: עליה בחומה, מרידה באומות ודחיקת הקץ, הם הם הדברים הטובים ביותר כדי לעורר את אהבת ה’ יתברך לעמו ישראל. הדברים האלו הם הם האהובים והרצויים לפני המקום, ולכן מבינה הגמרא שעשיית הדברים האלו, מעוררים את ה’ לאהוב אותנו. דברים אלו, ודאי הוא שיגרמו לעורר רוח במרום, שיהמו רחמיו של הקב”ה על עמו אהובו. ולכן, כדי שהדבר לא יקרה לפני זמנו, כדי שהגלות תהיה לנו כפרה גמורה ותיקון גמור, הושבענו שלא לעשותם: שלא לעלות בחומה, שלא לדחוק את הקץ ושלא למרוד באומות, כדי שלא תתעורר אהבת ה’ אלינו, ומיד ה’ יגאלנו.
עומדים ר’ יהודה ור’ זירא בבבל, וכן המהר”ר יצחק די לאון בעמח”ס מגילת אסתר במקום גלותו, ואומרים: ודאי שאנו רוצים לעלות בחומה, ממש משתוקקים אנו לדחוק את הקץ. מצפות ומייחלות עינינו לרגע שבו נוכל למרוד באומות. הן זוהי הדרך להעיר ולעורר את אהבת ה’ אלינו, ובזה היא באה לידי ביטוי. איזה יהודי לא ירצה שה’ יבטא את אהבתו לעם ישראל? אבל מה נעשה… הושבענו להימנע מכך. הושבענו להיות רחוקים מעל שולחן אבינו, ולהמתין. להמתין, עד שיחפץ ה’ לגואלנו, ולא לזרז את אהבתו אלינו טרם זמנה.
ואכן, ר’ זירא עצמו, אע”פ שסבר שהציבור הושבע מלעלות לארץ “יחד ביד חזקה”, עלה לארץ בתור יחיד. על הציבור יש שבועה אך על היחידים אין שבועה, ור’ זירא לא נמנע מלעשות את מה שעכ”פ הוא יכול.[2]
ועליתו זו של ר’ זירא מלאה היתה הוד ויסורים. מספרת הגמרא (כתובות קיב.), שר’ זירא הגיע לנהר, ולא היתה ספינה שתעביר אותו. מה עשה? הלך על חבל רועע, וסיכן נפשו בדבר. אין לו פנאי להמתין למעבורת. על פיו דובבות המילים “דוכתא דמשה ואהרן לא זכו, אנא מי יימר דזכינא לה”- אם לא אזדרז למרות הסכנה, מקום שמשה ואהרן לא זכו להיכנס, מי אמר שאזכה אני לו.
. כן! ר’ זירא, בעל השבועות! הוא זה שהבין מה גודלה של ארץ ישראל! הוא זה שהבין שהתוכן המתאים לביטוי “לעורר את האהבה”, הינו עליה בחומה, מרידה באומות ודחיקת הקץ. והוא זה שהבין, שאם הושבענו שלא לעורר את האהבה בצורתה המלאה, לפחות נזכה לבטא את אהבת ה’ בצורה חלקית. נעשה מה שביכולתנו: נעלה לארץ כיחידים מבלי להשתהות אף רגע.
עליה בחומה! מרידה באומות! דחיקת הקץ! אין דבר טוב מזה! אין דבר נפלא מזה! אין דבר יותר אהוב מזה לפני המקום! לכן דוקא אלו מעוררים את אהבתו! אך, לצערנו, הושבענו שלא לעורר את אותה אהבה שבין ה’ לבניו.
* * *
לא לנצח קיימת שבועה זו, הן הפסוק עצמו הגביל אותה בזמן. “אם תעירו ואם תעוררו את האהבהעד שתחפץ”. “עד שתחפץ” הושבענו שלא לעוררה, אך כשהגיעה העת המוגדרת כאן כ”תחפץ”, הגיעה השעה להעיר ולעורר את אותה אהבה גנוזה ורדומה.
מהי עת ה”תחפץ”? עת ה”תחפץ” היא העת שהקב”ה קורא לבניו “בני הגיע זמן גאולתכם”. כבר לא עת גלות העת הזו, הגיע הזמן שבו אני עתיד לגאול אתכם. הגיעה השעה שבה אהבתי, שהיתה עד כה במצב של “אני ישנה וליבי ער”, האהבה לא רק של ליבי אלא של כל כולי, מוכנה כעת להתעורר. אכן הנכם מוזמנים לעורר אותה. “התעוררי! התעוררי! כי בא אורך, קומי אורי”. “עד שתחפץ” הושבעתם שלא לעורר את האהבה, אך כעת אתם מוזמנים ומצווים לעוררה.
וכבר היה לעולמים, בתחילת תקופת בית שני, שפקד ה’ את עמו, וקיבלנו את בשורתו מפיו של כורש “מי בכם מכל עמו, ה’ אלוקיו עימו ויעל”, שאכן הגיעה עת הגאולה. ולעת כזו, צריך לעורר את האהבה שהיתה רדומה שבעים שנה.
איך מעוררים את האהבה? הן הגמרא עצמה הגדירה זאת! כפי הדרך שהושבענו שלא לעורר את האהבה, כעת היא היא הדרך כן לעורר את האהבה. עליה בחומה, מרידה באומות ודחיקת הקץ, שלושת הדברים האלו, שעד כה הושבענו שלא לעשותם, הם אלו שכעת אנו מצווים לבצעם, וכל זה כדי לעורר את אהבת ה’ אלינו שיחיש את גאולתנו ופדות נפשנו.
אבל, וככל שנתבונן בעניין הדבר יותר יכאב, בזמן כורש, עם ישראל פספס את השעה. דורש ריש לקיש במסכת יומא (דף ט:): ‘”אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז’- אם עשיתם עצמכם כחומה, ועליתם כולכם בימי עזרא, נמשלתם ככסף שאין הרקב שולט בו, עכשיו שעליתם כדלתות, נמשלתם כארז שהרקב שולט בו”. מהי טענת ריש לקיש? הטענה היא שעם ישראל “לא עשה עצמו כחומה”- לא עלו כולם “יחד ביד חזקה”. לא עוררו את אהבת ה’ כפי איך שה’ מעוניין שיעוררו את אהבתו, שזה עליה בחומה. ואי העליה בחומה אז, גרמה לסיבוך נוראי בתקופת בית שני, שנמנעה השכינה מלשוב ולשרות בו.[3]
*
זכה דורנו, ששוב נשמע את הקריאה האלוקית “מי בכם מכל עמו, ה’ אלוקיו עימו ויעל”. אמנם שמו של הגוי שאמר זאת לא היה כורש כי אם בלפור, וכן הניסוח המדוייק של המילים היה שונה מעט, אך המהות היא אותה מהות. כבר צפה זאת הרמב”ן בשיר השירים בכתבו שעתיד הקב”ה לגאלנו ברשיון האומות כגאולת כורש בזמנו, וכן כתב הרד”ק לפרושו בתהילים קמו-ג, ובמלכים א ח-מט. ולרשיון האומות זה זכינו בחזקת ג’ פעמים: לראשונה בהצהרת בלפור, כאמור, בשניה בהחלטת האומות בסאן רמו על הקמת בית לאומי לעם ישראל בארץ ישראל, ובשלישית בהחלטת האומות בתאריך המכונה כט בנובמבר בשנת תש”ח על הקמת מדינת ישראל. שלוש פעמים, שלושה פקידות, שלושה שיחזורים של הכרזת כורש. ואכן כבר אמרו כמה מגדולי ישראל, ובראשם ר’ מאיר שמחה הכהן מדווינסק (בעל ה”משך חכמה” על התורה, ןה”אור שמח” על הרמב”ם), כששמעו על החלטת האומות בסאן רמו, שבזה סר פחד השבועות. הגיעה עת ה”תחפץ”, ופג תוקפם של השבועות. (הביאם מורנו ורבנו הרב צבי יהודה קוק זצ”ל במאמר שהתפרסם בספרו “מתוך התורה הגואלת” ח”ב עמ’ רפט ואילך.)
ואכן ניכרים הדברים במציאות. לא רק סימנים של גאולה יש כאן, אלא הגאולה בעצמה. לפני כמאה ועשרים שנה, כשרק “הניצנים נראו בארץ”, רק העליות הראשונות הגיעו, צריך סימנים לדעת האם תחילת עלייתם של ישראל לארצם , תחילת קיבוץ גלויות הוא זה שעליו דברו הנביאים, או דבר חולף ולא קבוע, כפי שהיה בכל שנות הגלות, שמעת לעת נתקבצו מעט יהודים לארץ ישראל, אך לא התפתח מזה עליה של מליונים. ואכן, קיבלנו סימן. דורשת הגמרא במסכת סנהדרין דף צח. “ואמר רבי אבא, אין לך קץ מגולה מזה. שנאמר ‘ואתם הרי ישראל, ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל, כי קרבו לבא'”, ופרש”י שם “כשארץ ישראל תתן פריה בעין יפה, אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה מזה”. קיבלנו סימן. ארץ ישראל החלה לתת פרותיה בעין יפה, וזהו סימן שקרב הקץ, סימן לכך, שהניצנים הראשונים של העליה לארץ, אינם דבר החולף, אלא תחילת ביאתם של כל נדחי עם ישראל לארץ ישראל. סימן לכך שעם ישראל קרב לבא.
לזה נזדקקנו בשעה שהיה ספק, והיה צריך סימן. אך כעת, אחרי שחלק ניכר מעם ישראל כבר בא לארץ ישראל, אין צריך סימנים. הן זוהי הגאולה בעצמה. כשהתנבאו הנביאים על הגאולה, ראשית דבר הם הגדירו אותה בקיבוץ גלויות. “ושב ה’ את שבותך וקבצך”. וכשדבר זה מתקיים, בשעה שה’ מקבץ נדחי ישראל, קיבוץ הגלויות אינו רק סימן לכך שהגאולה קריבה, אלא הוא הגאולה בעצמה. אתחלתא דגאולה של קיבוץ גלויות.
בזמן עזרא, האות משמיים שהתחילה הגאולה היה הכרזת כורש. הגאולה עצמה התקימה בזה שעלו לארץ 42,360 יהודים. כעבור שנים ספורות הם בנו את חומת ירושלים, ואף את בית המקדש. כך גם לדידן: האותות משמיים שהגיע זמן הגאולה הם החזרות על הכרזת כורש, וכן סימני הגמרא על הקץ המגולה. אך הגאולה בעצמה היא קיבוצם של מליוני יהודים לארץ ישראל- עשרות מונים מאלו שעלו בימי עזרא, הקמת מדינת ישראל, שחרור חבליה של א”י מעול זרים והשבתם לרשותנו, ובע”ה נבנה גם את בית המקדש. אחרי שהולכים ומתקבצים הגליות, אין צורך בסימנים. זוהי הגאולה בעצמה.
ולעת כזו, עת שה’ קרא לעמו ישראל להיגאל, עת שרואים את הגאולה מתקיימת בפועל, עת ה”תחפץ” היא. עת שה’ חפץ לגואלנו. והיא העת להעיר ולעורר את אהבת ה’ אלינו- אהבה שהיתה רדומה, מוסתרת וחבויה במשך כאלפיים שנה, וכעת הגיעה השעה להעירה ולעוררה.
ואיך מעוררים את האהבה? הן הגמרא הגדירה זאת: עליה בחומה, מרידה באומות ודחיקת הקץ. את זה ה’ שואל מאיתנו. את זה ה’ רוצה שנעשה. וזהו הדבר החשוב ביותר לעשות בדורנו.
[חסרים הערות שוליים.]