עמוס בן דוד בן גוריון – ראשית תולדות שחיתות המדינה

הם היו בחורים טובים. סטודנטים, מפא”יניקים ובנים למשפחות מבוססות, שהקימו ארגון ובמסגרתו פעלו בהתנדבות למען הגשמת ערכי המדינה. בראשית דרכם היו יקירי הממסד וזכו לתמיכה ולאהדה, אך כשהחלו להתריע על סחבת, רפיון ושחיתות שלטונית, מצאו עצמם על ספסל הנאשמים.

ימי המאבק להקמת המדינה היו סוערים ועתירי ריגושים. משתמה מלחמת העצמאות נדרשה המדינה לכונן חיי שגרה יומיומיים, אפרוריים וביורוקרטיים. צעירים רבים השתלבו בנוחות במנגנוני המדינה, אך היו גם כאלה שהוסיפו לתור אחר אתגרים ומשימות.

בראשית שנות החמישים נערכה באוניברסיטה העברית הרצאה של הסופר וחבר הכנסת ס’ יזהר, שגולל בפני שומעיו את המצב הקשה במעברות העולים. בשפתו הרהוטה תיאר יזהר, מן הבולטים בסופרי דור תש”ח, את מצבם של העולים המתגוררים במחנות הפליטים העלובים שכונו “מעברות”.

הדברים הנוקבים הובילו להתארגנות נמרצת לשיפור המצב. בין החברים היו איש המדע ישעיהו ליבוביץ וסטודנטים צעירים כמו חנן רפפורט, שלמה סימונסון ואמנון רובינשטיין. הרוח החיה בקבוצה היה סטודנט למשפטים שנולד בגרמניה בשם גיאורג בומבך, ושינה את שמו לאליקים העצני.

הארגון האזרחי שקם במרץ 1952 נקרא ‘שורת המתנדבים’. המילה ‘שורה’ ביטאה את תחושת מחויבותם האזרחית, בדומה לרוח שפעמה בארגוני המחתרת. המילה ‘מתנדבים’ נבחרה ברוח שירו של ביאליק “למתנדבים בעם”.

הצעירים יצאו למעברות הענק שקמו באזור ירושלים והשתדלו לסייע לעולים שנאבקו בתנאי הדיור הירודים, במזג האוויר הקשה ובקשיי השפה והפרנסה. מראם של הצעירים, עוטי מעילי גשם כבדים, מתרוצצים בסופות, מתבוססים בבוץ ומתאמצים לחזק יתדות אוהלים ולמתוח יריעות בד, עורר בקרב העולים מידה של אהדה מהולה בשמץ ספקנות בדבר מניעיהם. בקרב המתנדבים התחדדה ההכרה שעליהם לסייע בפתרון בעיות יסודיות יותר, ובראשן הנחלת השפה העברית. הם הקימו אולפנים מאולתרים לעולים, צעירים ומבוגרים. בהמשך הקימו מועדונים לשם הקניית הכשרה מקצועית וליצירת גיבוש חברתי בקרב העולים.

“לבער את עוכרי ישראל”

ראשי הקבוצה עבדו בהתנדבות מלאה, אך פעילות המטה והעשייה החינוכית עלו כסף רב. הם זכו למימון מצד מוסדות השלטון ולאהדה רבה בציבור. ביום 19 באוקטובר 1953 כתב ביומנו משה שרת על התלבטותו בנוגע לסכום כסף גדול שקיבל: “החלטתי להקדישו לתנועת הנוער החלוציות ולשורת המתנדבים. ידעתי כי בן גוריון מתעניין מאוד בפעולות השורה ואוהד אותה ביותר. גם נפגש פעם לשיחה עם צמרת השורה”.

השיחות הפתוחות שהתנהלו במועדוני העולים הביאו את המתנדבים להכרה שקושי הקליטה העיקרי הוא הסרבול הממסדי והיחס הפקידותי המתנשא, שלעתים גבל בהיעדר רצון טוב. המפגש הקרוב עם מנגנוני המדינה חשף אותם לתופעות שחוללו בהם זעזוע כמו אי-תשלום עבור עבודה שבוצעה, חלוקת טובות הנאה על פי שיוך פוליטי, שימוש פרטי של פקידים ברכוש המדינה, הטיית מכרזים, חלוקת טובות הנאה למקורבים וגם סתם גניבות.

במסגרת השורה קמו “חוליות הייעול” שבדקו, בתיאום עם ועד העובדים, את ההתנהלות במקומות עבודה ממשלתיים. הם החליטו לפעול, באופן גלוי וגא, למיגור השחיתות השלטונית העלולה לקעקע את אושיות החברה: “עלינו לשנות את האווירה, כך שהמועל, הגנב והמתרשל יצטרכו להסתיר מעשיהם, והעובד האחראי יעז להתריע ולעמוד על שלו בגלוי ובמוצהר. עד אשר לא יחונך האיש הקטן לקום ולבער את עוכרי ישראל, אין לגופים הציבוריים למיניהם כל סיכוי להצליח בתפקידם. ומה אנו כי נלין עליהם?” כתב אליקים העצני.

“סכנה אורבת מבפנים”

מחיר המאבק בשחיתות היה אובדן האהדה מצד פרנסי השלטון. החשדנות גברה והלכה. משה שרת, שבעבר הביע הוקרה לפעילות השורה, כתב ביומנו ב-11 בינואר 1955 על “תעלולי שורת המתנדבים ההולכת והופכת לארגון של בילוש פרטי, על כל הסכנות הציבוריות הכרוכות ביצור כזה במפתח שאופתות ואיימנות” (חידושי לשון של משה שרת למושגים אמביציות והטלת אימה).

כחלק ממאבקם פרסמו אנשי שורת המתנדבים חוברות הסברה. הראשונה נקראה “על השחיתות – את מי אין שופטים?”, ועסקה בהימנעות רשויות המדינה מחקירה והעמדה לדין של אנשי שררה שסרחו. כותרתה של החוברת השנייה הייתה בוטה יותר, והזהירה: “סכנה אורבת מבפנים”. בחוברת סופר על שני אנשי עסקים, שלום ליגום ושייקה ירקוני, שהקימו חברה לאספקת ציוד לבתי מלון והסתייעו בכספי קרן אירס”ו (Organization Successor Restitution Jewish) שהקימה הסוכנות היהודית מכספי השילומים. ליגום וירקוני מסרו דיווחים כוזבים וגבו סכומים גבוהים מהרבה מכפי שהגיע להם. על פי החוברת, דבר הגניבה הגיע לידיעת המשטרה אך זו נמנעה ממיצוי החקירה עקב קשרים חברתיים ועסקיים שהיו לשניים עם קצין בכיר במשטרה.

שמו של הקצין לא צוין במפורש אך ברור היה שהכוונה היא לסגן מפכ”ל המשטרה, שלצד משרתו הציבורית היה שותף עסקי של ליגום וירקוני בחברה לאספקת זיפזיף, נראה מתרועע עמם באירועים חברתיים והתגורר ללא תשלום בווילה המפוארת של ליגום בהרצליה פיתוח. הקצין המדובר היה עמוס בן גוריון, הבן של.

החבר’ה הלא טובים

עמוס בן-גוריון דרש פרסום הכחשה ואיים בתביעת דיבה. לראשונה מאז החלו לפעול חשו אנשי השורה שהצליחו לזעזע את אמות הסיפים. לאחר דיון ממושך ענה העצני, כשש אלי קרב, בתגובה לבן גוריון: “אנו חושבים שמן הראוי שתתפטר מתפקידך במשטרת ישראל. עם קריאת תשובתנו פתוחה לפניך הדרך לתבענו לדין על הכתוב בחוברת שלנו”.

בן-גוריון שכר את שירותי עו”ד הצמרת מיכה כספי. חברי שורת המתנדבים הבינו שעליהם להיערך להתגוששות קשוחה ופנו לעזרת עורך הדין שמואל תמיר, שניצח בשורה של משפטים נגד הממסד. במפורסם שבהם, שנחתם שבועות ספורים קודם לכן, הביא לזיכויו של מלכיאל גרינוולד במשפט הדיבה שהגיש נגדו ד”ר ישראל קסטנר.

מאבקו של תמיר זכה לתמיכת העיתונות החופשית, ובעיקר עיתון ‘הארץ’. באוטוביוגרפיה שכתב, ‘בן הארץ הזאת’, סיפר תמיר על הכוחות העצומים שפעלו ביעילות בשירות בן-גוריון (הבן). הוא גילה ששירותי הביטחון (שאז אסור היה עדיין לגלות את עצם קיומם) ריגלו אחריהם, במכשיר הטלפון שלו הותקנו האזנות סתר, והוא זיהה במשרדו פריצות מסתוריות שכללו נבירה בתיקים. המשטרה סירבה לחשוף מסמכים חיוניים למשפט בנימוקים של “בטחון הציבור”. העיתונאי היחיד שקיבל הרשאה לעיין בתיקי המשטרה היה שבתי טבת, מקורבו של בן גוריון (האב). כשתמיר הביע תמיהה על התנהלות זו, הוא איבד לפתע באחת את אהדתו של עיתון ‘הארץ’ שבו עבד טבת.

משפט דיבה

עד התביעה הראשון היה מפכ”ל המשטרה יחזקאל סהר. היה בכך איתות לעובדה שהמתנדבים הוציאו את דיבת משטרת ישראל כולה. סהר, איש נעים הליכות ועתיר זכויות, ניצב בוטח וחדור תחושת שליחות על דוכן העדים של בית המשפט המחוזי בתל אביב. תמיר הציג בפניו שורה של שאלות קשות, שהביאו את סהר להודות בהתעלמות המשטרה מפשעיהם של ליגום וירקוני, בין השאר בזכות קשריהם ההדוקים מדי עם קצין המשטרה עמוס בן גוריון. עדותו המבולבלת של סהר הייתה מעמד מביך, שגרם לסיום הקריירה המפוארת שלו במשטרת ישראל.

העדים הבאים עלו לדוכן כשהם מפוחדים מאימת המעמד. מעדויותיהם הלכה והתבהרה תמונת המצב: מוסדות המדינה קידמו את רווחתם של מקורבים על חשבון אוצר המדינה, וחמור מכך, מכספים השייכים לניצולי שואה. אף שהמשטרה הוצגה במערומיה, תמיר לא הצליח להביא לזיכוי שולחיו מעבירת הדיבה האישית שבגינה נתבעו. בפסיקה שניתנה ביולי 1957, הם חויבו לשלם סכום עתק של 5,300 לירות בתוספת הוצאות משפטיות.

למרות תחושת הכישלון הגישו תמיר ושורת המתנדבים ערעור לבית המשפט העליון. תמיר הצליח אמנם להביא לביטול חלק מההאשמות הדיבה ולהקטנה משמעותית של הקנס, אך המשפט ותוצאותיו הביאו להתפרקות הארגון. חלק מחבריו יוסיפו לפעול במישור הציבורי. אליקים העצני ופרופ’ אמנון רובינשטיין יכהנו בעתיד כחברי כנסת, לצד שמואל תמיר.

______________

(המאמר מושתת על ספרה של פולה קבלו “שורת המתנדבים: קורותיו של ארגון אזרחים”, ועל ספרו של שמואל תמיר “בן הארץ הזאת”)

מאתר מידה, כאן.