השוגים כל שנתם
“הוי כי יבוא יומי,
אזי איקץ מחלומי,
ואשובה אל מקומי”
(סליחה לרבי שלמה אבן גבירול, יום ד’ עשי”ת)
זה קרה כשישבנו לפני כמה זמן, עבדכם הנאמן ועוד כמה ידידים, סביב שולחן בשמחה כלשהי. השעה הייתה שעת לילה מתאחרת, והעייפות כבר הייתה במצב צבירה מתקדם. שיחה עצלה וחסרת פואנטה התנהלה בין היושבים, ואף אחד לא גילה בה עניין מיוחד. לפתע התרחש דבר מוזר, שלושה ואולי ארבעה מבין המסובים פערו את פיהם בפיהוק איתנים בעת ובעונה אחת.
הכלל הוא שכשאדם מצוי בין אנשים ועושה משהו באופן פתאומי – עליו להתנצל על כך. ובאורח פלא כאילו תיאמו מראש, הפטירו כל השלושה או הארבעה: “אני עייף…” משותף. עיניהם הדומעות והאדומות ממאמץ הפיהוק היוו עדות נאמנה להצהרתם, כיהודה ועוד לקרא.
מובן שהשיחה מכאן ואילך עלתה על דרך המלך וקלחה בקצב טוב, כשכל אחד מתאר בכוחו ובכישרונו את גודל עייפותו ואת געגועיו לשינה המשובחת. עובדה נחמדה אחת שמורה עמי מאותו מעמד. אחד היושבים שם השיח לפי תומו ועייפותו, כי קיבל על עצמו להשתדל לעשות משהו טוב למישהו בכל יום. אז הוא הולך לישון לשעתיים שלוש, כי הוא הרי מישהו, ולישון עושה לו טוב.
הנה לנו, סופסוף, סוגיה מעניינת: עייפות.
ובכן, מקובל בעולם להתייחס לשינה כאל תענוג גדול. כשאנשים מתארים את עוצם עייפותם, וזה משום מה קורה הרבה לאחרונה, הם אף טורחים לתנות בעיניים חולמניות את ה’פעסט’ע בעט’ שהם מוכרחים עכשיו. כל אחד מכיר את זה, כשלעתים, בתקופות עמוסות, הוא מוצא עצמו משווע יחד עם כל תא מתאי גופו, למיטה רכה ומזמינה שתבלע אותו ללא שאלות, אל יקום החלומות הוורוד. (זה עשוי לקרות למשל בשבת אחרי הטשולנט, או לאדם שמוכרח לכתוב טור, והשעה מתאחרת, והימים לא פשוטים והמילים יוצאות בקושי רב).
הקביעה הזו מבוססת היטב בדעת בני אדם, עד שחברה נחשבת של מזרנים נוחים אזרה עוז להתהדר בשם היומרני, ואולי הכפרני: ‘פַּרַדַיְיז’. גן עדן בלע”ז.
ובכן, ברור כי איננו מקדשים את השינה עד כדי כך. ועם כל זאת, גם אצלנו מדובר בתאווה ככל התאוות, והיצר הזה – לישון עוד קצת – רובץ גם על פתחנו, לפחות עד שנשבר בעמל רב את הראייה הטבעית הזו ונשרש אותה מעיקרה.
ומשבאנו להסכמה אודות העובדות, הריני לשאול שאלה פשוטה ובסיסית בהבנה: רבותיי, איזה חלק בתרדמה הוא המהנה? כלומר, לאיזה רכיב מן השינה אנו שואפים כשאנו מתאווים לישון?
הרי את השינה עצמה, גם אם נאמר שהיא מענגת את הגוף ונוסכת בו כוח – אבל אנחנו הרי איננו בהכרה בכדי לחוש זאת. אז מה כן? הרגעים שלפני השינה? והרי כולנו מסכימים שהעייפות היא סבל איום, ואיך אפוא ייתכן שהרגעים שלפני השינה, שאז העייפות באה אל שיאה, דווקא הם המנעימים? וכי יש מי שיסכים שהרגעים הללו, אם הם אכן כל כך מענגים, יתמשכו, נאמר, חצי שעה?
ואם תמצי לומר שרגעי היקיצה מן השינה הם אלו שגורמים לשינה להיות מענגת כל כך, הלא גם זה הבל, שכן כולנו יודעים עד כמה מייסרת היא הקימה, ועד כמה יש צורך בזירוזם של רבותינו להתגבר כארי. מה גם, צא וראה בפרצופי הקמים משנתם, כשעפעפיהם דבוקות זו לזו וכל חזותם סרה מיוסרת וזועפת. התעלה על דעתך שהוא הדבר לו מצפים בני האדם?!
אם כך, נותרנו אפוא עם הקושיה האלימתא, מה בעצם היא נקודת ההנאה, תורף העונג, בעניין השינה.
האמת היא שהשאלה הולמת לא רק את תחום השינה, אלא את כל התאוות הגשמיות כולם. גם את תאוות האכילה למשל אפשר לפרק לגורמים ולהגיע אל המסקנה הבלתי נמנעת כי בעצם אין רגע מסוים שהוא עצם הלוז של ההנאה. (הגע בעצמך: הרעב לכשעצמו – בוודאי איננו סיבת העונג. אף לא השובע לכשעצמו. ובשעת האכילה עצמה? היכי דמי, אם כשמכניסים לפה? מה הטעם בלהכניס לפה בלי לאכול? ואם כשבולעים, ובכן נסו להחזיק אוכל בבית הבליעה דקותיים בלבד ותבינו כי לא מדובר בתענוג גדול. אז היכן הם אותם רגעי אושר גשמי שכל כך הרבה מעסיקים אותנו?)
אבל נחזור לקושייתנו, מתי הוא זמן, ומהי סיבת, ההנאה מן השינה.
והתשובה היא פשוטה עד כדי מסובכת: אנחנו אוהבים לישון בחפצא ולא בגברא. כלומר, אכן אין רגע מסוים שמרכז את ההנאה מן השינה, אבל יש את המכלול. האדם מבקש לישון לא כי השינה גופא היא התענוג, אלא בכדי לברוח מן העייפות המייסרת. בעצם אנו שואפים לתחושה של הרפיון והשחרור. אנו רוצים לעזוב את המושכות. לצלול לעולם שכולו חלומות בלי כיסוי. כשישנים אין דאגות, נעלמות הצרות, חשבון הבנק לא קיים, והעיקר, כשישנים לא עייפים.
אין תחת ידי כרגע הסבר מבוסס ומעוגן במקורותינו מדוע ברא הבורא בעולמו את הצורך בשינה. אולם אחר שברא אותנו כך, הרי שהדבר מהווה משל נפלא לימי הפלצות אליהם אנו נכנסים זה עתה.
הנטייה הטבעית הזו, לשאוף להרפות ולרצות לישון, היא לא נחלת העייפות הפיזית בלבד. היא קיימת גם לגבי העייפות הנפשית. האדם, מעצם טבעו, מחפש שלא להיות מחויב למאומה. הוא אינו יכול לסבול עול, ולא מרות, ולא מחויבות. כל אדם מבקש להיות בן חורין, להיות משוחרר מכבלי סייגים וחוקים. הוא מבקש לפרוק מעליו עול.
היהודי נבחר להילחם ברצון הטבעי לתת לעניינים לזרום, לטבעים לשלוט, לדחפים לנהל. הוא נבחר להשליט מוח על לב. לחיות בדריכות כל ימי חייו. בדיוק ההפך מטבעו הבסיסי. אי אפשר להשתמט ממשא החיים.
בפרשתנו, לאורך ארבעים ואחת מצוות העשה והלא תעשה המנויות בה, ניתן להבחין בכלל אחד שמקשר אותן, כמו את כל המצוות שבתורה; הציווי ליהודי שלא ‘לזרום’ עם החיים: עליו למנות עליו שופטים ושוטרים; לרדוף את הצדק; לא לסור אחר אלוהים אחרים; לדאוג לבער את הרע מקרבו; להעניש החוטאים למען ישמעו ויראו; לא להירדם בשאננות; אם יש שאלה כלשהי לבוא לשאול; המלך מצווה להישמר ביתר שאת לא להיסחף אחר המעמד; עבודת המקדש צריכה להיות מדויקת בתכלית; חובה לזהות את נביאי השקר המהרסים מבית – ולהוקיע אותם; על האדם להיזהר שלא לפגוע אפילו בשוגג; וכן הלאה והלאה.
במילים אחרות, תפקידו של היהודי הוא: להתנגד לסחף הטבע העולמי, שמבקש ושואף וסוחף להטיל את האדם אל מצולותיה הענוגים של שינה הגונה ונטולת דאגות, להיפטר מכל עול ולהשתחרר מכל משא. אדרבה, על היהודי להרבות על עצמו גדרים וסייגים ולקבל עליו עול מלכות שמים, ולזכור בכל רגע מרגעי חייו עלי אדמות כי הוא בתפקיד.
בסוף פרשתנו, כאשר מורה התורה ומפרטת את דברי הכהן לעם בעת יציאה למלחמה, אחת ההזהרות ממוענת אל מי שבנה בית חדש ולא חנכו, ילך וישוב לביתו. הטעם: “פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו”. שואל הגה”ק בעל האמרי אמת מגור זי”ע, משמע אפוא, שעיקר החשש הוא שאיש אחר יחנכנו. ריבונו של עולם, ומה עם חייו עצמו? וכי הם פחות חשובים מן העצים והאבנים של ביתו?
אלא אומר האמרי אמת, החשש הוא, שבמקום להתייחד עם קונו ברגעיו האחרונים, יהרהר היוצא למלחמה בביתו שלא הספיק לחנוך. במקום להתנער מהבלי העולם ולחשוב על האפשרות שבמהרה ימצא עצמו מסיים את תפקידו, וישוב בתשובה שלימה, הוא יחשוב על ביתו הגשמי. אדם כזה אינו יכול לצאת למלחמה.
העבודה של חודש אלול היא להתעורר. הרמב”ם הידוע מסביר כי לפני כל הסודות והרזים שיש בתקיעות השופר, הכוונה הפשוטה והראשונה היא, שעון מעורר: “עורו עורו ישנים משינתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם!” כלומר, במהלך השנה אנו עסוקים בשינה עמוקה. אנו שקועים עמוק בתוך חלום גדול וזה הזמן להתעורר, להתנער מעפר, לצאת מכל הכוכים הגומחות והביצות שהעולם הזה סחף אותנו אליהם בשטפו המשלה, ואילץ אותנו להתעסק בזוטי שטויות.
קול השופר המנסר בחלל מזכיר לנו שיש עלינו עול, שיש עלינו אחריות, שיש לנו הזדמנויות לחטוף, שיש לנו רחמים גדולים לקחת ואין לנו זמן מיותר לבזבז על חלומות.
ב”ה / הגיגים / שופטים / אלול ע”ז
First published in HaEda Newspaper. Reprinted with permission.
צור קשר עם המחבר: y29490@gmail.com